הטור האחרון

          "בעצם, כל שרציתי לומר לכם הוא אל תקברו אותי לפני שאני מת. אל תספידו אותי ועודני בחיים. כמו שאמר קהלת 'לכל זמן ועת לכל חפץ'. זמן הקבורה יגיע וכמוהו גם זמנו של ההספד שבו איני רוצה. עד אז אני עדיין חי אתכם - ובגדול" (דצמבר 2006)

"המפגש הראשון עם הסרטן העביר אותי במחי משפט אחד, וללא כל הכנה מוקדמת, מעולמי הבריא לעולמם של החולים. בימים המועטים שנותרו עד הניתוח הראשון מיני רבים שעוד יגיעו אחריו, ארגנתי את אחי ואחייניי לעבודות בגינה. מבלי להודות בכך אפילו בפני עצמי, ידעתי שעולמי עומד להשתנות לבלי הכר. ידעתי שיותר לא אוכל לעשות את שהייתי רגיל במשך שנים ושמכאן ואילך אהיה תלוי באחרים - לטוב ולרע" (דצמבר 2006)

          "מאז שחליתי בסרטן, השאלה 'למה זה קרה דווקא לי?' מעולם לא עלתה על הפרק. אינני נוהג להטריד עצמי בשאלות סרק שאין לי עליהן תשובה. 'אלוהים לא זורק אבנים מהשמים סתם כך, הוא מכוון אותן אחת-אחת', טענה תמיד אמי כשהיינו ילדים. 'כנראה שעשיתם משהו שחייב ענישה משמים', סנטה בנו. מן הסתם גם את הסרטן הוא לא מפזר מלמעלה, אלא מייעד אותו לכל חולה לפי קריטריונים מסוימים. מאחר ואין לי קו תקשורת ישיר לבורא עולם וגם לא את כתובת האימייל שלו, נאלצתי לוותר על ההסברים השמימיים" (ינואר 2007)

"גם קודם לא הייתי רך כטלה, אבל עתה יש לי את החירות לומר ככול העולה על רוחי מבלי לחשוש מהתוצאות. לספר, מבלי להירתע ממבטה המקפיא של זוגתי שתחיה, על ימים עברו בהם נהגתי ללטוש את מבטי בישבניה או שדיה של בחורה חדשה שהיכרתי. היום אני בוחן את גב ידה כדי לראות אם יש לה ורידים טובים לטיפולים כימותרפיים. כיף לי, אני הולך למות. ולעזאזל, אני אשתדל להוציא מזה את המקסימום - ואפילו יותר. יחי המוות הקרוב" (מרץ 2007) 

          "בתחילה עוד קשרתי את חוש ההומור שלי בכניסה למחלקה האונקולוגית, ליד הקפיטריה. 'נאסוף אותך מיד ביציאה', הבטחתי לו. לא פעם שכחתי אותו, ונאלצתי לחזור מהחנייה כדי להביאו כשהוא פגוע, זנבו בין רגליו, אוזניו שמוטות והוא נובח עליי בזעם. לאחר שנה או יותר למדתי להגניב אותו איתי לחדרי הטיפולים, ולהוציאו רק כאשר ראיתי שיש עוד מבני מינו המכשכשים בזנבם, או חולים המוכנים ללטפו. אחרת הוא היה נשאר קשור עד לסיום הטיפול לרגל הכורסה, ואני מונח עליה בעיניים עצומות כגווייה שאין לה הופכין" (פברואר 2007)

"חיי החלו לנוע סביב ציר שונה ממה שהורגלתי אליו. יום שני הפך ליום הקובע בשבוע, הרבה יותר נחמד מיום חמישי במכון האונקולוגי ופחות כואב. עד אז אני כותב את הטור, מוחק, מתקן, משנה, מוסיף, משפץ ומשחרר אותו לאוויר האינטרנט. אני מרגיש כמו אימא השולחת את ילדה לכיתה א', לא בטוחה שהוא

מוכן להתמודד עם קשיי העולם הגדול. עם הרבה חששות אני ממתין לתגובות, שלעתים מחמיאות ולפעמים קורעות אותי לגזרים. והנה, עבר עוד שבוע. אני כותב - משמע אני קיים" (מרץ 2007)  

          "מכר שפגש אותי לא מזמן שאל בכעס 'למה אתה מפרסם טור שבועי על המחלה שלך? אתה רוצה שירחמו עליך?'. שאלתי אותו בשלווה אם הוא מרחם עליי. 'לא', הוא השיב, זועם מעט פחות. 'טוב מאוד', החזרתי לו. 'כי אינני זקוק לרחמים'. אני רק רוצה שאנשים ידברו על הסרטן ללא כל עכבה וללא רחמים" (יוני 2007)

"האם עליי להודות לבורא עולם כל יכול, ישתבח שמו, על חיים שחייתי מעל ומעבר לסטטיסטיקות? האם עליי לשאת ברכות למנתח, לאונקולוג או אולי לצוות הרפואי כולו על הטיפול? האם למשפחתי המורחבת, שנפגעה מכך שקיטרתי על הרעש שילדיהם מפיקים במהלך הביקורים, וכעת הם שולחים אותם לבדם להציק לי ולהוציאני מהבועה השקטה של מחלתי? האם לילדיי שישבו לידי ודיברו איתי בכוונה רבה על עולם הסטארט-אפ, כאילו יכולתי להבין משהו בפיתוח תוכנה לזיהוי פילים בסביבת אריות בג'ונגלים? אני מניח שאני צריך להודות לכולם. הרי להצלחה אבות רבים ואין איש יודע למה ומדוע. אבל אני מעדיף להודות לזוגתי שתחיה, על שעשתה לילותיה כימים לאורך ארבע השנים האחרונות וטיפלה בי כמו הייתי תינוק בן יומו. ולעתים הייתי כזה. תודה לך על הכל" (אוגוסט 2007)

          "אני כבר לא יודע מה אני מרגיש. בחילה, עייפות, הזיות. העיקר שהערב יגיע כבר, ואוכל ללכת לישון ולא להרגיש דבר. בלילות אני מתעורר לפעמים, בראשי מהדהדים שרידי חלומות שאיני זוכר, ומחכה לבוקר שיגיע. חם לי, אני מזיע ורוצה ולהירדם. קר לי, המזגן עובד במלוא כוחו וכפות רגליי קפואות. מניחים עליי שמיכה. חצי גופי רטוב מזיעה והאחר מכוסה. עייפות נוראה אופפת אותי בענני הזיות שאין להן סוף. כאבים פועמים בגבי בקלילות, לעתים באכזריות. אין לזה סוף. כל יום שעובר רק מעצים את הכאב ואיתו את מינון הכדורים ותופעות הלוואי" (ספטמבר 2007)

"אני נלחם לבנות את שארית חיי כפי שאני חושב שעליהם להיות. קרוב לוודאי שאני טועה, אחרת מדוע אני שקוע זמן רב כל-כך בניסיון הנואל למצוא את מקומי בעולם החדש המתרגש מעל לראשי? למה אני מנסה לחצוב את דרכי בכל פעם ממחפורת שכזו, רק כדי למצוא את עצמי באחת אחרת, עמוקה הרבה יותר? למה לא לשכב במעמקים של זו שכבר מכירה אותי? למה לא להחשיך את מסך המחשב, לכבות את האור בסלון, לעצום את העיניים ולהתמכר לשקט ולשלווה המתוקים?" (ספטמבר 2007)  

          "החשיכה הקדימה לרדת וכולם הלכו. שוב שקט. אני עייף, נשאר לי לעבור רק את ארוחת הערב ועוד כמה כדורים עד שאגיע למיטה. אני קורא שוב את שכתבתי ונעשה לי עצוב, חושב על הקוראים שהרעיפו עליי אהבה וליוו אותי חודשים ארוכים. דמעה ועוד אחת. זהו זה, נגמר?" (ספטמבר 2007)

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי, שהיווה בסיס לספרו "למות מצחוק עם הסרטן" , הוא מתאר חוויות מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס