לעבור לממ"ד אחר

עד עכשיו יכולתי להתחמק, להדחיק, להכחיש. שנת הלימודים לא באמת התחילה - פה יום, שם יומיים, לא ממש מערכת, לא בדיוק חינוך. אבל עכשיו כל הבלגן נגמר, ושלושת חודשי היובש הבאים עלינו לטובה ללא כל חופשה נראית לעין עד חנוכה, לא מאפשרים לי יותר להתעלם - מעכשיו, גם לי יש ילדים ב"מערכת החינוך".

במהלך חודשי הקיץ הלכתי עם תחושה קצת כבדה בבטן, ובכל פעם שדמיינתי את היום הראשון של ביה"ס, נהיה לי רע. איך אפקיר את הילדה שלי, ילדת הטבע, הנשמה החופשייה, היצירתית והסקרנית הזו לציפורניה של המערכת הדורסנית והדכאנית?

הייתי בטוחה שאיך שהילדה מכניסה רגל בשער, כמו שאומרים "הלך הפלא, נשאר הילד". הדימוי החי ביותר שהיה לי בראש הוא אותו קליפ מיתולוגי של הפינק פלויד ל- “'we don't need no education” שבו מעמיסים המורים את כל הילדים את תוך מטחנת הבשר, ומן העבר השני מתקבלת עיסה אחידה וחסרת ייחוד. אז זה הזמן להודות - אמנם עבר רק חודש "ברוטו", אבל כבר עכשיו נראה לי שאפעס, קצת הגזמתי. המצב הוא כנראה לא עד כדי כך קטסטרופלי. ועדיין, נותרו בי אי אילו מחשבות נוגות.

למה הם לא מרוצים?

מערכת החינוך הדתית נחשבת למערכת מוצלחת ואיכותית, וייתכן כי על פי הקריטריונים המקובלים של אחוזי הזכאים לבגרות, ציונים והשתלבות בחברה, היא אכן כזו. אבל אם כל כך טוב, אז למה כמעט כל מי שאני מדברת איתה על בתי הספר של ילדיה, לא מרוצה? נכון, יש לנו תכונה מעצבנת כזו של חוסר שביעות רצון תמידי, אבל זה לא רק זה.

כל חברי וחברותי שהינם הורים לילדים בגילאי בית הספר חוזרים על אותם משפטים - "זה מה יש”, "זה הרע במיעוטו”, והמשפט האהוב עלי ביותר - “בסופו של דבר מה שחשוב זה מה שמקבלים בבית". וזה לא רק ההורים. אני כמעט לא מכירה ילדים שהולכים בשמחה, לא בהשלמה, לא בהכנעה, לא ב"זה בסדר", אלא ממש בשמחה, לבית הספר.

כאמור, יש הרבה תלונות, ובחלקן הגדול עוד נדון בעתיד, אבל באופן פרדוכסאלי, דווקא מרמת הלימודים כמעט כולם מרוצים - הילדים קורסים תחת נטל השיעורים, ובכיתות הנמוכות נראה לוח הבחינות כמו שלוח הבחינות שלי בכיתה י"ב לא היה נראה. ישנה מוסכמה כזו באוויר שצריך לדחוס לילדים האלה לראש כמה שיותר, כי רק ככה הם ילמדו, ועל פי רוב, זה הקריטריון המרכזי לפיו בוחנים את בית הספר, ובשמו מוכנים להקריב את השאר.

במערכות החינוך הכלליות בארץ ובעולם כבר מוכנים להציב סימני שאלה על צורת הלמידה השמרנית שמתבצעת בכיתה, עם מורה שעומדת מול תלמידים ו"מעבירה להם את החומר". מזה שנים רבות מפתחים אנשי חינוך צורות למידה אלטרנטיביות שמבוססות על חשיבה, על חוויה, על השתתפותו של הילד ביצירת הידע ועוד ועוד. כמי שבשנים האחרונות עוסקת יותר ויותר בתחום החינוך, כשאני נתקלת בשיטות אלה - הן מצד המחנכים והן מצד התלמידים שחוו אותן - אני מרגישה תקווה מחודשת, ואפילו התרגשות מכך שילדי אולי יזכו להנות מפרותיהן.

אבל אז אני נזכרת שלמערכת החינוך הדתית כל זה עוד לא הגיע. חוץ מהבועה הירושלמית, שמהווה חממה למערכת חינוך דתית חדשנית, ניסיונית, אמיצה ומתפתחת (וזה אולי נושא לפעם אחרת), ואולי עוד כמה מקומות פריפריאליים (שאני מחפשת בנרות) ה"הארד קור" של מערכת החינוך הדתית היא הישגית ומוכוונת תוצאות לימודיות על פי השיטות של פעם, ומי שלא שם, לא קיים.

ולא להתבלבל, זה לא עניין של מה בכך. זה לא נושא שמעניין רק יאפים מפונקים שדואגים יותר מדי ל"נפש הילד". יש לזה תוצאות בשטח. צורת למידה כזו אכן עוזרת להשיג "הישגים לימודיים", ובאמת הציבור הדתי (מי ששרד את המצוינות הזו ולא נשר בדרך) משתלב בצורה יוצאת מגדר הרגיל בכל הפקולטות ה"חשובות" וה"יוקרתיות", ומאייש תפקדי מפתח בחברה הישראלית. אבל בצד היצירתי, העצמאי, פורץ הדרך, אנחנו קצת צולעים.

אין דרך אחרת להגיד את זה: מלמדים אותנו לשנן, לדחוס "חומר" לראש וכו', אבל לא מלמדים אותנו לחשוב בעצמנו. הבעיה הזו קיימת גם במערכות חינוך כלליות (שלא מיישמות את השיטות החדשות) אבל במערכת הדתית זה יותר קיצוני כי אנחנו רגילים שאסור לנו לחשוב בעצמינו, ושהידע "מונחת" עלינו מלמעלה.

עולם החינוך היום הוא בעידן אחר, עידן של דמוקרטיזציה של ידע, של הכרה באינטליגנציות מרובות ועוד חידושים טובים יותר או פחות, חלקם מקוממים וחלקם מסעירים. מערכת החינוך הדתית חייבת למצוא את הדרך להתמודד עם שינויים אלה, לאמץ את מה שניתן, לדחות את מה שלא צריך ואולי גם לפתח משהו חדש, מתוך עולם הערכים הייחודי שלה. סליחה על הקלישאה, אבל לא אני המצאתי את הביטוי "חנוך לנער על-פי דרכו", והיום יש כל כך הרבה דרכים.

אפרת שפירא-רוזנברג היא בוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל.