'כסחו', אך בתבונה

כותרת 'מעריב' ביום שישי האחרון ("משבר אמון. סקר סודי חושף: הציבור והחיילים לא מאמינים בצה"ל"), הרגיזה כנראה ציבור לא מבוטל שראה בה תקיעת סכין מיותרת בגבו של הצבא. גם אם הכלבים נבחו והשיירה עברה, התעורר שוב הדיון שלא ניתן למיצוי – היכן צריכים לעמוד כלי התקשורת בדילמה הנצחית שבין העניין המקצועי-כלכלי לספק חדשות טריות (ורצוי במיוחד – סקופים, שימכרו את המוצר טוב יותר) ובין 'חובתם הפטריוטית' לשמור אמונים, או לפחות לא לפגוע באינטרסים החיוניים של המדינה.

תחת המטרייה המגוננת של זכות הציבור לדעת יכולים אנשי תקשורת להכיל כל אייטם. אך אם הפרסום אכן משקף מציאות (ויש להודות שעולה ממנו ריח מובהק למדי של אותנטיות - סיבה לדאגה נוספת לצמרת הצבא), עלול להיות בו נזק משולש:

• הפרעה לתהליך הקשה והמייגע של שיקום הצבא. לא צריך להיות אורקל בכדי לנחש איזה סוג של השפעה נוספת יש לכתבה כזו על הדימוי של צה"ל בעיני הציבור; על התייחסות אנשי מערך המילואים לצמרת הממסד הצבאי; או על המוראל והמוטיבציה של קציני קבע צעירים, המתלבטים בשאלת המשך השרות.
  

• פגיעה בדימויה ההרתעתי של ישראל. מסר כזה בשלושת עמודי השער של גיליון סוף השבוע בעיתון מוביל, עלול לכרסם אפילו בדיבידנד החשוב שהושג מהדיווחים על תקיפה בסוריה.
  

• העמקת סימני שאלה באשר לעוצמתה וחוסנה הלאומי של ישראל, הקיימים מאז קיץ 2006 אצל מי שהינם תומכים מובהקים של המדינה. אפשר להשתבח בבריאותה של כלכלת ישראל ובמצב המניות, אך חייבים לחזק את אלה הנסחרות בבורסות האסטרטגיות ברחבי תבל.
  

לכן, ראוי שהעורכים באמצעי התקשורת יחדדו יכולתם להבחין בין סוגיות של שגרה, בהן אין בעיה עם הדפוס הרגיל של הפרסום והביקורת העיתונאית, אפילו אם היא לעיתים נשכנית יתר על המידה, ובין נושאים שעלולים להיות ממש בנפשנו.

אינני מציע חלילה 'לגייס' את התקשורת או להוציא את הביקורת על תחום הצבא והביטחון מהדיווח והפובליציסטיקה העיתונאית. להיפך – יש בהחלט סוגיות שיש מקום לפותחן גם היום לדיון ציבורי רחב (למשל: תפיסת ביטחון עדכנית ותקפה, והשלכותיה על הדוקטרינה הראויה לצה"ל; השתיקה הגורפת של מובילי מערכת הביטחון – תורמת או פוגעת בישראל?; תקציב מערכת הביטחון; וכו'). אך המבחן האמיתי – שאינו פשוט כלל ועיקר –חייב להיות: האם הפרסום או הדיון בסוגיה שעל הפרק, כואבים ככל שיהיו, עשויים להניע דיון ציבורי שיתרום וישפיע לחיוב על התוצאה הסופית, או שיגרמו רק נזק.

צריך גם להיות הגון: נוכח החריש העמוק אותו משקיע הצבא בתהליכי השיקום, אשר מבוצעים במקביל למחויבות הבט"שית, שצה"ל לא קיבל שחרור ממנה (עזה זו זירת לחימה), צריך לתת לנושאת המטוסים הענקית הזו לסיים את הסיבוב כולו לפני שבאים אליה בטענות נוספות. 

צדקו מי שטענו כי לחמור לא מראים חצי עבודה - נדרשים סבלנות, אורך רוח ובמיוחד - אחריות, שהרי בסופו של דבר, תהליך שיקומו של הצבא הוא לא עניינם הפרטי של הרמטכ"ל והמטה הכללי, אלא דאגה של כולנו: צבא כשיר, המסוגל לתת פתרונות בעתות חרום, הוא אינטרס של כל אזרחי מדינת ישראל. לעומת זאת, הצגת צה"ל כצבא כושל, שאינו מסוגל למצות את תהליך שיקומו למרות המאמצים האדירים שהושקעו בכך ב-14 החודשים האחרונים, עלולה להיות בעיה של כולנו.

תא"ל (בדימוס) ד"ר יוסי בן ארי לשעבר בכיר בקהילת המודיעין ומדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי