חופש

כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

הנסיכה הקסומה

"איך לעזאזל נשרוד כאן שמונה ימים?", תהינו כשראינו חבורת בני 60+ מתנועעת על הסיפון לצלילי "אה-גה-דו". אז רק שתדעו, שבארוחה האחרונה של הקרוז עמדו בזוויות העין שלי דמעות על שבוע שנגמר וכנראה לא יחזור בזמן הקרוב

רותם כהן-וידרפורסם: 16.10.07 , 10:51

המקום: מיאמי. הזמן: לפני שבועיים. בעלי הטרי, זוג חברים ואמתכם הנאמנה עולים על סיפונה של האנייה "הנסיכה הקאריבית" (Caribbean Princess) בדרכנו לשמונה ימי קרוז בין האיים הקריביים. המטרה: מנוחה.

ליד אחת מארבע בריכות השחייה ראינו לפתע קבוצה של שלושים בני 60+, שמחקים במדויק את איש צוות הבידור בתנועות "אה-גה-דו". הסתכלנו אחד על השני, נזכרנו בקלאבים של אילת, ותהינו בינינו לבינינו, "איך לעזאזל נשרוד כאן שמונה ימים?"

הנסיכה הקאריבית באור יום (צילומים: רותם כהן-וידר)

כדי שלא תפסיקו לקרוא כבר עכשיו, רק אקדים ואספר שבארוחה האחרונה של הקרוז (שבאמת הרגישה כמו זו ההיסטורית), עמדו בזוויות העין שלי דמעות - על שבוע שנגמר וכנראה לא יחזור בזמן הקרוב.

עיר צפה

עד כאן לרגשנות. בעלות של 1,300 דולר לזוג בסך הכל (כולל הטיפים בסוף, הבילוי באיים הקאריביים, לא כולל הקזינו) - קיבלנו חוויה מפנקת, שבה "הכל כלול" ו"מכרכרים סביבך" הם לא רק ביטויים אלא הלכה למעשה. כולם רוצים כל הזמן את הטוב ביותר בשבילך. מה צריך יותר מזה?

אז מה היה לנו שם: 3,400 אורחים, רובם פנסיונרים אמריקאיים, בריטיים וקנדיים, על סיפונה של ספינת ענק בת 18 קומות, 290 מטר אורך, 36 מטר רוחב ו-65 מטר גובה. 1,200 אנשי צוות (שבאחד מהם יצא לי לחזות כשהוא מצחצח את האנייה עם מברשת שיניים), 4 בריכות (כאמור), 6 ג'קוזי, 1 קולנוע תחת כיפת השמיים, תיאטרון, חדר כושר, מיני גולף, מגרש כדורסל מוקטן, קזינו, מועדון, חנויות, 4 חדרי בופה, 2 מסעדות ו-35 טון אוכל.

אוכל - איך זה עובד

בכל אחד מן הימים אכלנו 3 ארוחות (למנה ראשונה) וטיפחנו כרס שהולכת יופי עם השיזוף הזהיר שהתקבל משעות הבריכה, אותן העברנו בקריאת ספרים או בצפייה במסך הקולנוע שמעליה.

העובדים מצחצחים את האנייה (צילום: דני גרשוני)

לאורך היום טחנּו אוכל בבופה הבלתי נגמר, שפתוח 24 שעות ביממה, ולא משנה כמה שעות קודם תשכימו. בערב שריינו לעצמנו שולחן קבוע במסעדה (טיפ: חשוב לעשות זאת לפני העלייה לספינה, זה בהחלט משדרג את החוויה כששולחן מחכה לך בשעה קבועה, עם מלצר קבוע, ולא צריך לחכות בתור המשתרך בכניסה למסעדה).

נהנינו ללמד את המלצר הפיליפיני שלנו, גיטר (Gitter), מילים חדשות בעברית, בעודו מניח את המפית על הברכיים שלנו ומגיש תפריטים נפרדים לשלוש מנות. האוכל מן הסתם היה מצוין, מסוג הפינוקים שאתה לא מרשה לעצמך ביומיום.

בשניים מבין הערבים נדרשנו, האורחים, להגיע בלבוש פורמלי. שוב טיפ חשוב: כשכתוב "פורמלי", אין מה להתחכם - כנהוג במחוזותינו - נשים צריכות לבוא בשמלות ואילו גברים במכנס מחויט ובחולצה מכופתרת וארוכה (במקרה הפשוט ביותר). האמריקאים כמובן הגיעו בתלבושות שלא היו מביישות את טקס האוסקר, כולל טוקסידו, שמלות ערב ונצנצים. מיותר לציין שבערבים הללו אנחנו נזרקנו אל הבופה.

אחרי האוכל

בכל ערב בחרנו שני מופעים מתוך מגוון הפעילויות המוצעות למשייטים, בדרך כלל מופע סטנד-אפ ומחזמר כלשהו. את ההומור האמריקאי לא תמיד הבנּו, אבל העיקר החוויה.

צוות הבידור של הספינה כלל ארבעה זמרים, עשרים רקדנים וששה נגני תזמורת, ומדי ערב הרים הפקות גרנדיוזיות לשירים מחודשים, עם תפאורה ותלבושות שלא היו מביישים את ברודווי.

אה-לה-ברודווי. צוות בידור בקרוז (צילום: יוסף ג'קסון)

בין לבין, כמובן שמצאנו זמן להמר בקזינו (איך לא), להשתתף בטורניר טניס וכדורסל ואפילו הבאנו גאווה לאומית עם ארבע מדליות.

חשוב לציין את הנוחות ואת הנינוחות של הקרוז: בספינה מסתובבים רק עם כרטיס הכניסה של החדר. רוב הדברים ניתנים בחינם, ומה שלא, דוגמת אלכוהול, קולה וקניות, מחויב באמצעות הכרטיס.

תחנות עגינה

אהה. וכמעט שכחתי, היו גם איים. קאריביים. במהלך השייט עגנה הספינה בשלושה מהם. חופי האיים מזכירים את החוף הקאריבי של מקסיקו השכנה (טולום, פלייה דל-כרמן וכיו"ב). ההרים, מכוסי היערות, גולשים בתלילות לעבר החופים הזהובים עם הדקלים.

האי סן-מרטן (St. Marten) נתון לריבונות של שתי מדינות: חלקו בשליטה הולנדית וחלקו בשליטה צרפתית. גודלו כ-60 קמ"ר ואוכלוסייתו מונה כ-57,000 תושבים, רובם שחורים. השפות המדוברות הן הולנדית, צרפתית ואנגלית. המטבע אירו או דולר.

ההמלצה שקיבלנו בספינה הייתה לבקר בשלושת הרחובות: "front", "back" ו-"c.a. cannegieter", שהם אזורי הקניות הסמוכים לחוף. במקום יש חנויות תכשיטים רבות וקזינו.

אנחנו העדפנו לשכור קטנועים, והקפנו איתם את האי. בתי התושבים והאנשים בהם נתקלנו העידו על עוני יחסי. הנופים הירוקים בהם נסענו מרשימים, אבל מעבר ליום טיול ומפגש עם תרבות אחרת, אין הרבה מה לעשות במקום. בסופו של דבר סיימנו באזור המומלץ ובמנוחה על החוף.

על הטוסוטוס בסן-מרטן

האי סן-תומס (St. Thomas) מפותח יותר. גודלו 52 קמ"ר ומתגוררים בו כ-56,000 תושבים. הוא נמנה עם איי הבתולה שנקנו על ידי ארצות הברית בתחילת המאה ה-20 מהדנים. לתושבים יש מושל שמייצג אותם בסנאט, אך הם אינם רשאים להצביע בבחירות לנשיאות ארה"ב.

כשירדנו מהספינה לקחנו מונית מקומית ל"קוקי ביץ'". זהו חוף יפיפה ושקט, ומסביבו שפע קיוסקים. את הארוחה מגישים המקומיים עד אליך, באמצע החול. באזור יש גם מתקני ספורט ימי ואפשרות להשכיר ציוד צלילה.

בשובנו אל האנייה עצרנו בעיר התחתית. נהג המונית, ששימש גם כמדריך תיירים, עצר לנו במקומות המעניינים לצד הדרך. העיר התחתית עצמה יפהפיה ויש בה חנויות ומסעדות לרוב.

את יום היבשה האחרון עשינו בחוף הנסיכה ("Princess Bay"). זוהי רצועת חוף ארוכה ויפה שנמצאת בבעלות של חברות הספנות. בעוד טבחי הספינה מינגלו, נהנינו האורחים מאופנועי ים ומזרנים במים, או סתם מלשכב על הכיסאות מול הים.

חוף קוקי בסן-תומס (צילום: רותם כהן-וידר)

לפני פיזור

רצוי לא להגיע לשיט לבד, במיוחד אם אתם צעירים מהגיל הממוצע או מעדיפים להימנע משיחות הכרות נוטפות דבש שהאמריקאים נהנים לקיים.
הנמל ממנו יוצאת הספינה משפיע על סוג האוכלוסייה המתארחת.
מי שאינו דובר אנגלית יסבול, וחבל.
אל תבואו עם ציפיות לקניות (לא בקרוז ולא באיים) המחירים מופקעים!
בסוף הקרוז משוקלל בחשבון טיפ לכל העובדים – 10 דולר ליום אדם.
קחו בחשבון שיש סיכוי שירד גשם, מומלץ להצטייד במטריה או בשכמיה.
אם כבר הרחקתם לארה"ב כדי לצאת לקרוז ממיאמי ובכוונתכם לעשות פעילויות נוספות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - שווה לעשות את הקרוז בסוף, כדי לסיים במנוחה ולא להזדקק לה כשחוזרים לארץ.
רצוי להזמין מקום כמה חודשים מראש. אם לא חשוב לכם בעת ההזמנה מספר החדר בו תשהו, ציינו זאת. אם מתאפשר, החברה משדרגת את סוג החדר ומודיעה על מספר החדר הסופי שבועיים לפני היציאה.
גם החדרים הפשוטים (ללא חלון) בהחלט מספקים. המקלחת צפופה מאוד. המיטות, שתיים מחוברות, באורך 1.80 מ' (למי שחשוב לדעת).
בכל בוקר מגיע "עיתון" הקרוז שמפרט את פעילויות היום על הספינה. שווה לקרוא.
רוב האזורים בתוך הספינה אסורים לעישון.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו