נולדתי לחופה של העיר חיפה. אמי נשאה אותי כעוברית ברחם בשנים בהם החוף היה מזוהם לפחות כמו היום. אולי אף יותר. האוויר היה הרבה יותר מזוהם מהיום – אבל מי הבין בזה. רק החושים הבריאים של הורי הזיז אותם משם. אני הייתי כבר בת חמש וחצי כשעזבנו את רחוב דגניה בקרית חיים ועלינו לגליל. אבל, ראבק, חמש וחצי שנים, ועוד תשעה חודשים כעובר - חייתי באחד המקומות הכי מזוהמים עלי אדמות.
סבתי נפטרה מסרטן השחלות. מחלת סרטן איומה במיוחד. גם בנותיה, אחת מהן – אימי, חלו בסרטן השחלות ובסרטן השד. אני נושאת את המטען הגנטי המחולל סרטן שכבר בודד. אבל אני מעדיפה למקד את המלחמה שלי בסרטן בגורמים האחרים למחלה כי אם בוחנים את הנתונים רואים שאחוז נשאיות הגנים הללו בקרב החולות במדינה הוא 10% בלבד. אז הבה נרגע מהדיבורים הבלתי פוסקים על גנטיקה. כי את הגנים שלנו אנחנו לא יכולים לשנות, אבל אפשר לשנות את הביטוי של הגנים, על ידי תזונה ושינוי גורמים סביבתיים, שהם השחקנים העיקריים שמשפיעים על הגנים שלנו.
הזיהום הסביבתי נמצא באוויר, במים ובמזון שלנו. אבל אף אחד לא מזהיר אותנו. יש רשימה ארוכה של חומרים כימיים הנקראים משבשי הורמונים. הם חודרים לגוף ומספיק מינון מזערי שלהם כדי לשבש את הפעילות ההורמונאלית שלנו. הם גורמים לסרטן כמו שד, רחם ושחלות. זהו הסבר אפשרי לשכיחות הגבוהה של סרטן השד בארץ בכלל ובצפון בפרט: אחוזי התחלואה בסרטן השד בחיפה הם הגבוהים בארץ - 30% מעל הממוצע הארצי. בקרית טבעון למשל, שיעורי הסרטן עומדים על 20% מעל הממוצע, ובקרב הנשים שם – 44% מעל לממוצע הארצי.
גם בלוטת התריס – הלוא היא "בלוטת המגן" - היא חלק מהמערכת ההורמונאלית. אז לכמה ממכריכם יש בעיות – לא רק סרטן - בבלוטת המגן? בהתקפה האדירה של החומרים התעשייתיים על מערכות הגוף השונות שלנו, נפגענו. כולנו.
המשרד הגנת הסביבה לא נוקט במדיניות תקיפה נגד מזהמים. לעיתים אפילו – אין לו כמעט מדיניות והוא נושא ונותן עם המזהם על החוקים שהוא עצמו אמור לאכוף. כך קורה לעיתים קרובות מדי שהמשרד תומך במפעלים ובזיהום, במקום להצר את צעדיהם. גם משרד הבריאות טרם פעל כראוי לחקירת גורמי הסיכון להם נחשפת האוכלוסייה.
נכון להיום אנחנו יודעים מעט רק על 10,000 ממבין 85,000 החומרים המסוכנים אותם אנו מייצרים. זהו חודש המודעות לסרטן ושבוע
המודעות לסרטן השד, ואין תקציב למחקר – זו הבעיה. תקציבים כאלה מגיעים לרוב מגורמים התומכים בתעשייה. כן, גם המדע מונע מאינטרסים כלכליים: תאגידי התרופות והמכשור הרפואי, הם המממנים העיקריים של מחקרים בתחום הסרטן. ואין מי שיממן את המחקרים שאני הייתי רוצה ליזום. מי מוכן לממן מחקר שיהיה מבוסס על בדיקות דם בקרב תושבים, או בחלב אם למשל, ויראה את הקשר בין הכימיקלים בדם לתחלואת סרטן?
אך, בל נתחסד, כולנו לוקחים חלק בייצור התעשייתי הענק: קונים צורכים, זורקים. ושוב. וחוזר חלילה. גלגל החיים. אבל, כדי לחיות, לאורך זמן ובבריאות – צריך להתחיל לחשוב ולפעול אחרת. הגיע הזמן שנעשה הרבה יותר למען בריאותם של תושבי המדינה בכלל, ובעיקר הצעירים והרכים שביניהם – יש למנוע את הסרטן במעלה הזרם: למנוע ייצור ושימוש בחומרים יציבים מסרטנים, גם כאלה שאשמתם טרם הוכחה.
הכותבת היא חברת הנהלה בקואליציה לבריאות הציבור ומנהלת עמותת אזרחים למען הסביבה בגליל
