מותחת את החבל

"במשך כל התקופה שכתבתי את הספר עבדתי ב'מעריב' וכתבתי בלילות", מספרת עינת יקיר על  גיבור ספרה החדש "מרכז בעלי מלאכה". "היה משהו אפרורי בקיום הזה, שכנראה חילחל אליי ויצר את רפאל. אני חושבת שרפאל הוא כל הפחדים שלי".

באחת התמונות היפות ביותר ברומן של יקיר, נכנס רפאל, האנטי גיבור - מי שעיתונים היו מכנים בקיצור גס לב "אמן כושל", כלומר מי שמשום מה לא מבקיע אל הציבוריות, שעושה ולא משלים ואם משלים אז לא מפרסם ואם מפרסם אז לא נשמע - לראות את "הדוד ואניה" של צ'כוב בביצוע תיאטרון גבעתיים.

כשם שהוא, עם כל העייפות שירדה עליו (קודם בלע מנה גדולה של פלאפל), לא מצליח לנמנם בשלווה, והקריאות הנרגשות של השחקנים מבהילות אותו שוב ושוב משנתו ומתערבבות בראשו עם דמדומי מחשבותיו, גם הוא, בתורו, מפריע למהלך ההצגה ולא רק שכניסתו לאולם באיחור מקימה מהומה קטנה, הוא גם פורץ בצחוק רם כשאף אחד אחר לא צוחק ומוחא כפיים במקומות הלא נכונים. האישה שיושבת לידו דוחפת לו מרפק לצלעות, פעם אחר פעם, שיפסיק לעשות בושות.

התמונה הזאת, של רפאל, שלא מצליח לקחת חלק במנגנון הקבלה וההפקה של האמנות, מאוד מייצגת. רבות מהדמויות ברומן לא ממש מצליחות ליצור אמנות משמעותית. תוך כדי שיטוטיו של רפאל, הצייר האבוד והתם והחרמן, חסר בית אחרי שעזב את אשתו ובתו, פורש הספר מיקרוקוסמוס שוקק של החיים ב"פינות החדר" של האמנות – של אמנים שמפרסמים ספרים על חשבונם, של שחקנים מזדקנים בתיאטרון פרובנציאלי, של ציירים שלא מצליחים להציג בשום גלריה.

למה רפאל מפחיד אותך, בגלל שהוא חסר בית, תלוש?

"לא. להפך. זה הצד הטוב בעיני. דווקא בעמדה שלו כלפי העולם. מאוד העסיק אותי מה זה אומר להיות מודח. רפאל עומד לנוכח האופציה של שכחה עצמית – לשכוח את מה שהוא רצה בעבר".

את השאיפות האמנותיות?

"כן. כתוצאה מזה שהוא הודח, הוא מייצר מנגנון של הכחשה, כאילו הוא מעל הדברים, חכם מהם – ונאחז במנגנון הזה מאוד. זו מבחינתי המשמעות של 'נלכד בשער' במוטו לספר. הרומן עוסק ברגע ההתעוררות של רפאל, ברגע שבו המנגנון הזה לא יכול לספק אותו יותר. זאת האימה שלי, לשכוח ולא להתעורר".

לשכוח את הרצון לעשות אמנות?

"כן, בדיוק. אני מאוד עסוקה ברצון הזה, הרצון האמנותי. איך הוא מתחיל בתוכך ונגמר בחוץ. אנחנו מודדים אמנים דרך הגילום החיצוני שלהם, לא דרך מה שהם כותבים למגירה, זה חלק מהאמנות. אני מרגישה שאני חיה על חבל מתוח. אני אומרת את זה בצער. בקצה האחד שלו 'האמנות' ובקצה השני הפרנסה. והרבה פעמים שני הקצוות מושכים חזק, כל אחד לכיוון שלו, והחבל מאוד מתוח. אבל יכול להיות שהאילוץ הזה להתפרנס מייצר אצלי איזה מתח של חיים שגם מזין את הכתיבה. 

"יש לי פנטזיה שאני מתעשרת והופכת לסטודנטית נצחית, מזמינה מורים הביתה, כמו שפעם היו מטפחים בני אצולה. אבל אני גם מרגישה שהרבה מהרומן הזה קשור לזה שיצאתי החוצה, לעולם, לגירויים בעין, באוזן. רוב הזמן אני מקטרת. כל הזמן מפריעים לי לכתוב את הספר, אבל ההפרעות האלה גם מייצרות את הספר. מין משהו מוזר כזה".

אז הכתיבה היא לא "טהורה", היא "מתלכלכת" גם במציאות של היום היום.

"כן. הרצון לעשות אמנות מלוכלך ברצונות אחרים. אחד המבקרים כתב שזה סיפור התבגרות וזה מאוד ריגש אותי. פעם הייתי הרבה יותר דיכוטומית, הייתי חושבת שיש בית, כלומר הכתיבה, ויש עבודה, ואין קשר ביניהם – בבוקר אני ג'קיל ובערב מיסטר הייד, או ההפך. היום אני הרבה יותר מרגישה את הקשרים, את המנגנון שדרכו העבודה, האנשים שאני פוגשת, דברים שהם אומרים – איך כל זה מייצר כתיבה".

הגוף החי של תל אביב

הרומן של יקיר עוסק לא מעט בכמיהה הזאת ל"אמנות הטהורה", אמנות שהיא שפה אוניברסלית, אבל בעולם שבו אי אפשר לחמוק מהקשר האמנות ה"טהורה", זו שאינה מתחשבת בקונטקסט המקומי, בן הזמן נוחלת ברומן כישלון חרוץ. "אני מקשרת את זה למלה התבגרות", אומרת יקיר, "התבגרות שלי. האמנות אולי נוגעת ברגשות אוניברסליים – כולם כותבים את אותו טווח רגשות: צער, שמחה, אהבה-שנאה – אבל הדרך יורדת לפרטים, והפרטים האלה הם כל כך פרטיים.

"כשהתחלתי לכתוב את הרומן ניסיתי שהוא יתרחש מחוץ לתל אביב, במקום שאני לא מכירה, רציתי שיהיה בבית הלל, בגליל העליון ולא הצלחתי. זה קשור לזה, קשור להיכרות הפרטית שלי עם הגוף החי של תל אביב. ורק כשהתמסרתי לגוף שאני מכירה, שמעורר בי ויברציות, התחיל מבחינתי הרומן באמת".

אי אפשר בלי העברית

אי אפשר בלי לדבר על העברית של יקיר. עם כל מגוון הדמויות, אף אחת מהן, גם זו של רפאל, לא מצליחה להזדקר בייחודה (לא מגיעה לכדי "טיפוס"). כולן כאילו נכפפות קצת מפני הנוכחות הדומיננטית השל השפה ברומן שמרקידה את כל היתר למקצבה קצר-הנשימה; ששוברת את המשפטים ליחידות קטנות, קטועות, חסֵרוֹת מלים הכרחיות לקישור בין האוֹמֵר לְמה שאמר; שמסיגה קצת את המובן מפני המקצב; שעושה את המקצב לחלק מן המובן. יתרה מכך, יש תחושה שהשפה של הרומן כל כך נוכחת בו עד שהיא מממשת את שוליותן של הדמויות, כי היא מכפיפה אותן לסגנונה, מטשטשת את ייחודן, גוזרת לכולן את המשפטים.

"אולי זה הביטוי לקונפליקט שאני מרגישה", אומרת יקיר. "אולי זאת היתה הדרך שלי לכתוב את הרצון שלהן לפרוץ. זה מאוד נכון שאף אחת מהן לא פורצת. אף אחד מהן לא עשתה את זה, ואף אחת גם לא מצליחה להגיד מה היא רוצה באמת. אולי העברית היא מנגנון ההכחשה של רפאל, הייצוג הפיסי של המנגנון הזה".

הסגנון הזה הוא בחירה מודעת?

"זה מה שנובע ממני. אני מרגישה קצת, כשאני כותבת, שאני כותבת מוסיקה. אין פה שום דבר מודע במובן של 'אני אשמיט עכשיו', אלא זאת מין כתיבה מוסיקלית. אני יכולה להגיד שמתחים בין המלים מאוד מסעירים אותי, באופן אישי. מבחינתי עברית זה לקחת שני מגנטים שלא מתחברים, ולראות את האנרגיה שבין השניים האלה, את יחסי המתח ביניהם, של משיכה והתנגדות".

"לא. מבחינתי זה ספר קל לקריאה. זה עניין של המוכנות להתמסר. זה עניין של מצב נפשי, רצון ופנאי. אני לא רואה את הקושי. אני גם לא בדיוק מבינה את הצירוף 'קשה לקריאה'. כמו שאני לא מבינה את הצירוף 'קריאה אטית'. מבחינתי קריאה היא תמיד אטית, אין קריאה אחרת. אני לא רוצה לקרוא ספרים אחרת. אם יש ספרים כאלה אני מעדיפה לא לקרוא אותם, אלא לראות טלוויזיה.

"מבחינתי קריאה היא עבודה. כשאני בוחרת לקרוא אני בוחרת לעבוד. כשאני עושה את זה אני מתחילה לעבוד בבית של מישהו אחר, בית שאני רוצה להפוך לשלי. וזה תמיד תהליך אטי, ועבודה קשה. אבל כשזה לא קורה לי בספרות זה מעציב אותי, שבאתי לבית והוא לא מעניין אותי".