על תמימות וחופש
"וסרמיל", בכיכובם המופתי של שלושה נערים חסרי נסיון שמגלמים שחקני כדורגל בקבוצה מקומית, ממקם את הבמאי מושון סלמונה כמקבילו של קן לואץ' בישראל. שמוליק דובדבני על יצירה כנה ומפתיעה
"וסרמיל" הוא, בראש ובראשונה, סרט עם נוכחות. הנוכחות הזו היא תוצאה של הופעתם העזה של שלושת שחקניו הצעירים – שלושתם חסרי כל ניסיון קודם – ובמיוחד דוד טפליצקי, כאן בן 14 בלבד, בתפקיד עולה צעיר מרוסיה, שהצפייה בו מעלה בזיכרון את דמותו הקשוחה והפגיעה של הנער חובב הבזים ב"קס" המופתי של קן לואץ' מ-1969. הנוכחות הזו נובעת גם מהאותנטיות של הסרט – והכוונה פה אינה להתרפקות רומנטית על סבל וכיעור פיזי ואנושי, שסרטים לא מעטים מזהים עמם את המושג הזה – שמתבטאת בתיאור המחוספס והישיר של הסביבה הדרומית בה הוא מתרחש; והנוכחות הזו מקורה עוד במחויבות המוסרית של התסריטאי-במאי, מושון סלמונה, למציאות ולאנשים שאותם הוא מציג.
"וסרמיל" – כשמו של האצטדיון העירוני המיתולוגי של באר שבע – עוקב אחר שלושה נערים, חברים בקבוצת כדורגל מקומית, שחלומותיהם ושאיפותיהם מתנקזים אל משחק מכריע העתיד להתקיים, כמה סמלי, דווקא ביום העצמאות. האחד הוא שלומי (נדיר אלדד) העובד כשליח בפיצרייה שכונתית ומפוטר לאחר שאופנועו נגנב; האחר הוא עדיאל (עדיאל זמרו), בן למשפחה ממוצא אתיופי המטופל באם חולה ובאח קטן; והשלישי הוא דימה הנ"ל, שאביו המובטל רוצה להגר לגרמניה, והוא עצמו משמש כבלדר בשירותו של סוחר סמים מקומי.
מתוך הסרט. יש מחויבות
מעבר לעיצוב המציאות והדמויות, שיש בו כדי למקם את סלמונה כמקבילו הישראלי של לואץ' (הוא שהה משך עשר שנים בלונדון ועסק שם בעיקר בעשיה דוקומנטרית), הסרט תוקף בחריפות את מה שנותר מהחזון הציוני, שהותיר את בני המהגרים והפריפריה הללו ללא יעוד או תקווה. על כן, יום העצמאות ב"וסרמיל" מתגלה בעבורם כיום של ייאוש והחמצה. אך לזכותו של סלמונה ייאמר, שהוא לא הופך את סרטו לעוד איזה נפנוף אצבע דידקטי שעניינו הגזענות בחברה הישראלית (בעיקר בין מהגרים רוסים ואתיופים), או כישלונו של הממסד – כאן בדמותו של מאמן כדורגל כריזמטי – לחלץ את הנערים האלה מגורלם.
נועז, ישיר, עוצמתי
אי תפקודו כאן של המרכז הציוני (שהוא גם גברי-אשכנזי) ביחס לשוליים “האחרים” לו, שמורכבים ממהגרים ובני מהגרים, מוצא ביטוי סימבולי בהיעדרה של דמות אב או בפסיביות המוחלטת שלה. כך, לשלומי יש אב חורג, שבסצינה היחידה שלו בסרט נראה כשהוא יושב חסר מעש, בחלקה המרוחק של התמונה (את מקומו בחיי שלומי תופס, ולא בהצלחה, אחיו הבכור), אביו של דימה, כאמור, מובטל ומהרהר בנטישה, ואילו אבי המשפחה האתיופית לא נוכח כאן כלל. וכמו לחזק את הנקודה הזו, של חסרון האב (נקודה השבה וחוזרת בסרטים רבים מהעת האחרונה, כ"שנת אפס" או "תהלים"), בולטת בסרט התייחסות – שלקראת סופו אף צוברת ערך מוסף דרמטי – למגדל כלשהו המתנוסס בפאתי העיר, ושצורתו הפאלית מייצגת למעשה את מה שאיננו כאן.
"וסרמיל", במילים אחרות, הוא סרט שכל-כולו עומד בסימן אובדן, ומכאן עצמתו ותעוזתו (אפילו האצטדיון שבכותרת קרוי על שמו של ארתור וסרמיל שנספה בשואה). הוא אינו חותר אל "הפי אנד", וממילא סוף כזה היה כה זר לו. אין זה מקרה, לפיכך, שאחת הסצינות הטובות והחריפות בו מתרחשת במהלך טקס יום הזיכרון, בו אמור דימה, דווקא הוא, לנגן את "שיר הרעות" לזכר הנופלים בכלל ויצחק רבין בפרט – המייצג האולטימטיבי של דמות האב הנעדר, וכמיהתה אליו של החברה הישראלית (אגב כך, הסרט גם מלווה בשירים שמבצעת להקת הפאנק המחתרתית, DEAD RABINZ). מה שקורה אז, מבלי לחשוף, הוא רגע שמבטא תסכול וזעם על היות הוא וחבריו מחוץ למסגרת הלאומית-ציונית כפי שחוויה זו משתקפת במשפחתיות נטולת האב.
אין די מילים כדי לתאר את ההתרגשות שגורמת הצפייה בשלושה נערים חסרי ניסיון משמעותי ובכלל, המבצעים את תפקידיהם בצורה מרשימה כל כך (וזהו, ללא ספק, הישג של המלהקת, לימור שטרית). וכך, אף שהסרט אינו נטול פגמים – בעיקר בכל הנוגע לעיצוב הדמויות הנשיות בו – הרי זו אחת היצירות הכנות, הישירות והמפתיעות שהגיחו בשנים האחרונות משורות התעשייה המקומית. ישנם מעט במאים שהציפייה לסרטם הבא מכרסמת בך כבר תוך כדי כתיבת הביקורת על סרטם הנוכחי. מושון סלמונה הוא אחד מהם.
