פקידי האוצר יחנכו אותנו
פקידי האוצר ראו במשך שנים במערכת החינוך והאוניברסיטאות הוצאה תקציבית מיותרת – והם הרי אלה שקובעים כאן הכל. רק בישראל
אט אט מתבססת לה בישראל שיטת ממשל חסרת תקדים בעולם המערבי. ראש ממשלה שמתמסר רובו ככולו למדיניות החוץ והביטחון, בעוד שהמדינה מנוהלת על-ידי מספר פקידים בכירים באוצר. שרי הממשלה, כמו גם חברי הכנסת, הם במקרה הטוב שחקני משנה במחזה, ולעתים קרובות סתם תפאורת רקע. חלוקת התפקידים ברורה: לחברי הכנסת ולשרים שמורה זכות הדיבור, אותה הם אכן מנצלים עד תום, אבל כאן מסתיים תפקידם. לפקידי האוצר שמורה זכות המעשה. הם שקובעים את סדרי העדיפויות האסטרטגיים בהקצאת המשאבים של ישראל; הם אלה אשר באמצעות ספר התקציב וחוק ההסדרים מבטלים בהינף יד חוקים, או לחילופין מייצרים "חוקים" משלהם; הם שקובעים מהו חינוך נכון או בריאות נכונה, כמה יושקע בתשתית הכבישים, והאם הגיע הזמן לשחוק עוד קצת את קצבאות הנכים. ההצהרות שמורות לח"כים ולשרים.
שידברו, שיחוקקו. מי שקובע בסופו של עניין כיצד ייראו חיינו הם אנשי האוצר, וחיינו נראים לא טוב כבר הרבה שנים. קריסת מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל היא דוגמה מרתקת לדינמיקה הזו. שום ממשלה לא החליטה כיעד אסטרטגי לנוון את המערכות הללו. הן קרסו מאחר שפקידות האוצר הבכירה ראתה בהן הוצאה ציבורית מיותרת, ולא השקעה לטווח ארוך בתשתיות המדינה. מכיוון שכך, השיתה עליהן כל גזירת קיצוץ אפשרית. כמו במעשיית הסוס הסקוטי, ניצבת הפקידות הזו תמהה מדוע מת הסוס, ואת האחריות לנזק היא מגלגלת מיד לפתחם של אחרים.
כך אנו ניצבים בפני תופעות שיכולות להתרחש רק אצלנו. מול נציגי מערכת החינוך וראשי האוניברסיטאות יושב צעיר מהאוצר, ומבהיר בקול נחרץ כי השבר הנוכחי הוא פרי שגיאות ניהוליות. אין תוספת תקציב ללא רפורמה, הוא מזהיר, ומיד פורש שורת דרישות לניהול בתי הספר או האוניברסיטה. לו נקבל את דעתו, הוא מדגיש בביטחון, יהיו לנו אוניברסיטאות טובות ויעילות הרבה יותר. האם יש לפקיד הזה תואר מתקדם בחינוך? האם הוא יודע למשל איך בנויה מערכת החינוך בסינגפור, ניו-זילנד או פינלנד? האם למד שנים ארוכות כיצד מייצרים מצוינות במערכת אקדמית, או האם הוא מבין איך מתנהל מחקר מדעי? לא ולא. אבל כל זאת כנראה לא ממש חשוב. יש לו קרוב לוודאי תואר ראשון ואולי שני בכלכלה או חשבונאות, השכלתו אפילו בתחומים הללו מיושנת, אך זה מספיק לו כדי לשרטט את קווי הרפורמה במערכות שאינו מבין בהן דבר, ולהורות כיצד יש לנהלן.
בעוד שבכל מדינה מתוקנת מבצעים פקידי האוצר את מדיניות הממשלה ושריה, בישראל המצב הפוך. שכבה מצומצמת של פקידים באגף התקציבים מחליטה על סדר העדיפויות הלאומי, ושרי הממשלה משחרים לפתחם. זהו תהליך ארוך שנובע מהיחלשותה ההולכת וגוברת של המערכת המפלגתית, ומי שמשלם את המחיר הם האזרחים.
זה יותר מעשור שלאוצר הקובע את אורחות חיינו יש ראייה כלכלית מונוליטית, לפיה כלכלתה של ישראל אינה נמדדת ברווחת אזרחיה, בהתפתחות תשתיותיה, או בחוסנה החברתי, אלא בשורת אינדקסים כגון תמ"ג, מדד המעו"ף, או אחוזי צמיחה. העובדה שמהצמיחה נהנה עשירון בודד אינה מעלה ואינה מורידה מבחינתם. בפרספקטיבה זו, כלכלת ישראל לא נועדה לשרת את אזרחיה, אלא האזרחים נועדו לשפר את האינדקסים הכלכליים של המדינה, בעבור שכבה צרה ביותר של זוכים מאושרים. לאלה ניתנת הרשות לגזור כל קופון אפשרי, הם המטרה, ואנו האמצעי.
שכר הוגן, סל תרופות רחב, בתי ספר מרווחים, כבישים בטוחים, אוניברסיטאות פורחות – כל אלה הם מקל בגלגליה של הכלכלה פרי חזונם של פקידי האוצר. כך קורה שכלכלת ישראל אולי פורחת אך רוב אזרחיה עניים יותר, חולים יותר, מחונכים פחות. זו כבר מזמן איננה שאלה של צדק חברתי, אלא של היגיון כלכלי. מי שיגזול כל יום עוד חופן של שעורה מפי הסוס, שלא יתלונן שהסוס ינפח בסוף את נשמתו.
פרופ' רם פרוסט, המחלקה לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
