טוב לחיות בעד ארצנו
האם יש משהו משותף בין כל המקומות שבהם הייתי אורח לרגע? מה הקשר בין המיתוס שנברא בחצר תל חי, כפר רג'ר החצוי בו אחים בשר ודם חיים משני צדי גדר - ואגם החולה שגווע ושוקם? יואל שרון מתגלגל בעמק החולה ובאצבע הגליל, ומסכם שבוע שלישי לחיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
עמק החולה: לעוף עם עגורים. תחושת החמצה ליוותה אותי כשטסתי בכביש המתפתל, היורד אל השבר הסורי-אפריקני בואכה קרית-שמונה. יכולתי לבלות בגולן עוד שבוע ימים, ועוד אחד, ואולי גם לחיות שם, בארץ הטבע הנצחית. מהמקום החדש שלי, שבו אני מתפנה להתבונן, להקשיב ולחיות, גיליתי שהארץ נטועה באינספור מקומות ואנשים יפים ומרתקים. אלא שהיומיום האכזרי שלנו, הטיסה באוטוסטרדת החיים, אינם מאפשרים לנו לראותם. לפתע, נגלה בפניי האינסוף.
טיפסתי בחירוק שיניים למטולה, שרחובה הראשי הישן נראה היום כמו אתר תיירות. פעם, למרות קרבתו של הגבול, שררו יחסי שכנות טובים בין המטולאים לתושבי כפרי הגבול הלבנוניים. "אנשי מטולה הרבו לבלות בלבנון, הרבה יותר מאשר
בפלסטינה המרוחקת", סיפר לי ביאליק בילסקי, דור שלישי למקימי מטולה, שנולד ביום מותו של חיים נחמן ביאליק.
משם גלשתי לעמק החולה, למפגש עם להקות עגורים שאורך כל-אחת מכנפיהם כשני מטר בקירוב. לציפור בעלת כנפיים ברוחב ארבעה מטרים, יבין מיד כל בר דעת, אין גבולות. וכך, בבוקר ערפילי, טרם זריחה, יצאנו לערוך השכמה לעגורי החולה. עופר סלבר ממעיין ברוך, האחראי על מניעת הנזקים שבעלי-חיים עלולים לגרום לחקלאות המקומית, לקח אותנו לנקודת תצפית אסטרטגית.
כפר רג'ר: יש לכם עוצמה גדולה, הצדק אתכם. המראה המתגלה מהשיפולים הנמוכים של ההר, בואכה צומת הטנק, מאותת שמשהו מעוות לחלוטין קורה כאן. ברוכים הבאים לרג'ר, כפר מנותק וקרוע על-ידי מחסום צה"ל, שחלקו הגדול בישראל - וחלקו האחר בלבנון. אנשיו, רובם בני כמה משפחות, מעידים שהם חיים חיי סיוט מתמשך הנשלט בידי היגיון מעוות של שדה קרב פוליטי. אני מבין קטן מאוד בפוליטיקה, אך אולי מבין גדול קצת יותר באנושיות. מה הטעם לחצות כפר, לחצות משפחות, לחצות צלם אנוש?
לפי תעודת הזהות הכחולה שלהם, תושבי רג'ר הם אזרחים ישראלים שגרים בלבנון. חיילי צה"ל העומדים במחסום, אזרחים ישראלים מסוג אחר, עצרו אותנו. לא הרחק מהם פגשתי את חטיב בלל, שבנו בן ה-22 לומד משפטים במכללה בהוד-השרון. "איך כבשתם כפר מהסורים ונתתם שני שליש ממנו ללבנונים?", הוא שואל. "איך הפכתם אזרחים לאסירים? איך זה שאנחנו משלמים ביטוח לאומי, מס הכנסה ומע"מ אבל לא מקבלים שירותי דואר, אמבולנס ובזק?". למרות שאני אורח לרגע, אני שומע את עצמי אומר לו, "צאו ועשו מעשה. יש לכם עוצמה גדולה, הצדק אתכם". ובלל? "אין סיכוי", הוא פוסק בשקט. "זה בידיים של אלה שם למעלה".
24.10.2007: יצחק רבין שלי. בבוקרו של יום רביעי הופיע על צג המחשב התאריך 24 באוקטובר, יום השנה להירצחו של יצחק רבין. זהו גם היום האחרון למלחמת יום הכיפורים, היום שבו נפצעתי - והיום בו נולדתי מחדש.
ספטמבר 1993, הימים ימי טרום הסכמי אוסלו. אני מתבודד בקיבוץ נגבה, כותב תסריט על ימי ראשית היישוב העברי. מהטרנזיסטור הקיבוצניקי בוקע קולו של יו"ר הכנסת דב שילנסקי. "לא נוכל לוותר על האדמות הקדושות שדם בנינו נספג בהן", הוא מכריז. "איך נוכל להשיר מבט לעיני נכי צה"ל?". לא יכולתי להישאר מבודד בלב הפסטורליה כשמישהו משתמש בי להעברת מסר שאיני מסכים איתו. ארזתי
את תיקי וחזרתי לתל-אביב, מדבר אל עצמי ואל שילנסקי: "אתה יכול להסתכל לי בעיניים", אמרתי לו. "שילמנו את המחיר כדי שישראל תוכל לוותר מעמדת חוזק".
באותם ימים נשמעו קולות מחאה כנגד הסכם השלום המתגבש. הקול האחר, הקול שלנו, לא נשמע. רתמתי את חברי אילן זוהר ואת מעוזיה סגל ומאיר שרון להפגנת הזדהות של נכי צה"ל עם ההסכם, ועלינו לירושלים. חמש דקות צפופות הוקצבו לפגישה שלנו עם רבין ז"ל בלשכתו, אך הוא בחר להמשיך לשבת איתנו במשך יותר משעה. הוא לא רצה להיפרד, התעניין בפציעה של כל-אחד מאיתנו. וגם דמע. התקשורת חגגה בפלאשים נמרצים ובמיקרופונים והוא, בתנועת הביטול המוכרת כל-כך, רק ביקש, "עזבו, תתעלמו".
סיפרתי לו שבימים כתיקונם אנחנו נמנעים מלחשוף את צלקות המלחמה שאנו נושאים על גופנו ובנפשנו. אבל בשעה זו, כאשר עתיד השלום מוכרע, החלטנו להביע תמיכה כדי שהבנים שלנו לא יעברו את מה שאנחנו עברנו. כשסיימנו את השיחה ועמדתי לקום, מושיט יד לקביים שלי, הוא ניגש אליי כדי לתמוך בי. "עזוב", אמרתי לו. "עזוב שטויות", השיב לי ראש הממשלה שלי. "רעים אנו לנשק". היינו מעטים מול רבים כשבחוץ קיבלו את פנינו מפגיני הימין, ואנחנו חשנו בעוצמת הרגע שהצלחנו לחולל. אולי בגלל זה אמרתי לחטיב מכפר רג'ר לצאת ולעשות מעשה.
חצר תל חי: יום ההולדת השני שלי (או לכו בעקבותַיי). אני מתגלגל לחצר תל חי המטופחת, מרשה לעצמי להציף מחדש את העבר הרחוק שלי וגם את העבר הרחוק יותר שלנו, זה שבלבו המיתוס האולטימטיבי עליו גדלנו. "טוב למות בעד ארצנו", מהדהד בראשי המשפט שגלגלתי על שפתיי כאשר נפצעתי בדיוק לפני 34 שנים. משפט שמבלי לדעת ולהרגיש, עיצב את זהותי וחיבר אותי בעבותות לעם היהודי ולארץ הזאת.
כשהתעוררתי מעלפוני בתוך שדה הקרב של העיר סואץ, כדורים ופגזים שורקים ונוחתים סביב, הגיח מעליי מיקי תוניס, אחד הקצינים בפלוגה. באותו רגע, עדיין לא יודע ש-16 מחיילי נהרגו, הייתי משוכנע שכבר אין לי רגליים. "ומה עם הזין?", שאלתי את מיקי. "שלם. יש הכל", הוא הרגיע. ואז, כמו סוכן סמוי שחי בתוכי והתעורר ברגע הקשה בחיי, הופיע טרומפלדור. קרוב למותי, ה"טוב למות" שלו
הלם בלבי, במחשבותיי. גופי שתת דם אבל זהותי היתה ברורה. לפתע מצאתי את עצמי מדבר למיקי במילותיו של הסוכן הסמוי יוסף. "קח את המחלקה שלי, שמור עליהם ועל עצמך. עזוב אותי, אני אהיה בסדר". רעם המלחמה החל להתרחק והכל הפך שקט ושליו. הנה זה קורה. ככה נפרדים מהעולם.
שלושה עשורים אחרי - ואני בחצר תל חי. כאן נולד היהודי החדש הלכה למעשה. כאן נולד המיתוס העכשווי של דויד מול גולית, מעטים מול רבים, אליו הצטרפו לימים גולני בחרמון, הצנחנים בירושלים והשריון בעמק הבכא. בחצר השוממה, בשעת אחר הצהרים, אני פוגש את אמנון לוין, מנהל את האתר זה למעלה מ-12 שנה. "תגיד, למה אין כאן טור אינסופי של תלמידים? אתה מבין שהשקט הזה הוא המחדל הבא שלנו?". קצת התלוצצתי, קצת דיברתי ברצינות, ואמנון התבלבל מכובד האחריות שהטיל עליו האורח המוזר. למרות תשובתו והסבריו מאירי העיניים חשתי שצריך לחזור אל החוויה - וביקשתי ממנו לשיר ביחד איתי מילים שלא גלגלתי על לשוני מאז הטיול השנתי בכיתה ו':
"בגליל בתל-חי טרומפלדור נפל / בעד עמנו בעד ארצנו גיבור יוסף נפל / דרך הרים דרך גבעות / רץ לגאול את שם תל-חי / לאמור לאחים שם: לכו בעקבותַי / בכל מקום ובכל רגע תזכרו אותי / כי נלחמתי וגם נפלתי בעד מולדתי / כל היום במחרשתי / ובלילה קנה רובי אחזתי / עד הרגע האחרון"
כפר גלעדי: האריה עדיין שואג. אני מטפס לכפר גלעדי, אל בית הקברות בו שוכן פסל האריה השואג, מעשה האמנות הראשון שנצרב במוחי כרעיון, בית הקרבות בו 12 לוחמי מילואים קיפחו את חייהם במלחמה האחרונה. חששתי מהפגישה שמחכה לי עם האחיות לינוי וליהי קרקש מגבעת המורה, שאיבדו באירוע את אביהן יוסף. בן 42 הוא היה במותו, מותיר את בנותיו להתמודד עם המיתוס הלאומי שפגע בהן אישית. ליד תמונתו של יוסי, במקום בו נפל, התיישבנו לינוי בת ה-16, ליהי בת ה-13 ואני.
"היה לנו כיף של אבא. האהבה שלו היתה הדבר הכי כיפי בעולם", לינוי אומרת בכאב. "עכשיו אנחנו צריכות להתמודד עם האין, הריק, החלל העצום. אבא לא יקום איתנו יותר בבוקר, לא יכין לי סנדוויץ' לבית הספר, לא יחכה כשאחזור, לא יכין איתי שיעורים. אבא הראה לנו את הדרך, נתן לנו להבין מה טוב בחיים. ופתאום אין כלום". "אני לא אוהבת שמרחמים עליי", ליהי הקטנה מתקוממת מבעד לדמעות.
"להגיד 'משתתפים בצערך' זה כמו להגיד 'תהיה בריא' לחולה סרטן. אף-אחד לא יכול להתחלק איתי בצער. אבל אנחנו חיים ולא מתים, ואני אחליט איך אני רוצה להמשיך לחיות. זו הדרך שלו, וזו הדרך שלי להרגיש שהוא איתי".
בצדו המזרחי של בית הקברות, למרגלות פסל האריה הרם עליו חרות המשפט "טוב למות בעד ארצנו", אני שואל את לינוי איך היא מרגישה. "אני מרגישה מאוד טוב עם המשפט הזה. יש בו משהו גדול. גם אבא נהרג בשביל הארץ הזאת", היא משיבה. "האם גם הדור הצעיר היום מאמץ את המשפט?", אני מקשה על ליהי. "לא כמו פעם", היא עונה. "אבא עוד היה שייך לדור ההוא, עכשיו זה חצי-חצי. היום יש את כל המשתמטים האלה. אבל מאז שאבא נהרג המשפט הזה מחזק אותי. הוא מעמיד אותי על הרגליים".
שקיעה אל מול עמק החולה: יש לך מזל, אתה. אחרי שבוע עמוס אירועים וחוויות, ישבנו בשעת לילה סתווית על הרכס המשקיף לעמק החולה. פורלים שקנינו במעיינות הדן הונחו על גחלים, בקבוק קברנה סובניון הסתובב בין הנוכחים. "אתה יואל, יש לך מזל", זורק יחיאל כהן, הצלם המתעד את המסע. "אתה פוגש אנשים וקורים לך דברים שלמישהו אחר לא היו קורים". אני מסביר ליחיאל שאני לא מאמין במזל, שבעיני מי שפתוח, מקשיב וערני לסביבה יוצר לעצמו הזדמנויות, שאנשים שמוכנים להתנסות, לפעול ולהעיז, הם אלה שמגיעים רחוק.
"לכולנו יש חלומות", עונה אמנון שוורץ, איש הלוגיסטיקה, ומכבד אותנו בדגים.
"לכל-אחד מאיתנו צץ במקלחת, מתחת לשפריץ של המים, איזה רעיון", אני ממשיך את פרץ התובנות. "אבל החלום לא מספיק. אתה חייב לשאול את עצמך מה אתה מוכן לעשות כדי להגשים אותו."
"תפסיק להיות חוכמולוג. כאילו שאני לא מכיר את כל האמירות האלה."
"אז איך זה שהצהרת שאתה הולך לרזות ובינתיים רק הוספת חמישה קילו?"
"לא העליתי, פשוט לא ירדתי בינתיים."
"רשמת יחיאל?", אני מסכם. "בוא ניתן לאמנון עוד צ'אנס."
האם יש משהו משותף למקומות השונים כל-כך בהם הייתי אורח לרגע? מה בין כפר החצוי לשניים, שם אחים בשר ודם חיים משני צדי הגדר - ובין חצר תל חי וקיבוץ כפר גלעדי, בו נהרגו במלחמת לבנון השנייה 12 חיילי מילואים? ומה בין כל אלה לאגם החולה, זה שגווע ומת ובשנים האחרונות שוקם? כן, יש קשר. הקשר הוא גדר, חומה, גבול. רק העגורים יוצאי דופן. להם אין גבולות.
- יואל שרון (58), נשוי ואב לשלושה, נכה צה"ל, קולנוען ומקים "אתגרים"
, יצא למסע בן שלושה חודשים מהחרמון עד אילת. ביומן מסע שבועי הוא מתעד את החיפוש אחר המצפן האישי והלאומי של מדינה בת שישים
לפנייה לכתב/ת 
