טרם שריקת הפתיחה של המשחק נגד מכבי חיפה, כשאוהדי בית"ר ירושלים שרקו שריקות בוז לראש
הממשלה המנוח רבין במהלך טקס שקרא להפסקת האלימות - איש משוכניו הקבועים של היציע לא הופתע.
בסיוע סיקור נרחב של הטלוויזיה, הרדיו, העיתונים והאינטרנט, מזכירים לנו אוהדים אלה מדי שבוע כי החצר האחורית של החברה הישראלית מעולם לא היתה מלוכלכת כל-כך. רבות תואר, דובר וסופר על התנהגותם האלימה והגזענית של הקהל בצהוב-שחור. הטענה כי מדובר בקומץ סורר, גיבורי מערכונם של הגשש החיוור ומבצעי הפוגרום באוהדי פתח-תקווה בשנת 1974, בעיתונאי צדוק יחזקאלי וברבים אחרים מאז - נשמעת פאתטית. אלפים מבאי היציעים באיצטדיון טדי בירושלים אינם באמת גזענים. הקריאות "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים" מוכיחות שהם פשוט שונאים את כולם.
חוקרי הרצח הפוליטי הבא יוכלו לראות באירועים אתמול בקריית אליעזר רגע מכונן. עשרות, מאות ואפילו אלפי אוהדי בית"ר, בדומה לאלפים אחרים בכיכר ציון בימים אחרים, מזכירים לנו כי כתובות על הקיר לא תמיד נשארות שם. מחובתנו לא רק להוקיע כי אם להקיא מתוכנו את כל מי שאין לו כבוד מינימלי לדמוקרטיה הישראלית.
קשה עד בלתי אפשרי לנתק את הקורה באיצטדיוני הכדורגל בפרט והספורט בכלל מההקשר החברתי-תרבותי הרחב שבו הם מתרחשים. את הטענה המוכרת כאילו תהליכים חברתיים רבים מוצאים את ביטוים המובהק במגרשי הכדורגל אפשר להרחיב. הספורט בישראל מייצג מקרה יוצא דופן שבו תופעות כמו התמקצעות, קפיטליזציה והפרטה בישרו והקדימו את התרחבותן וחלחולן למחוזות אחרים. תופעות קיצוניות נוספות כמו אלימות וגזענות לא תמיד החלו במגרשי הכדורגל, אך אין ספק כי שם הרימו ראש וכמעט התמסדו, בדרך למקומות רבים נוספים מחוץ לרחוב הספורטיבי.
אין להקל ראש בשריקות הבוז שנשמעו אמש בטקס הזיכרון, כמו גם בשירי התמיכה ברוצח ראש הממשלה. הדרך בה בחרו אלפים מאוהדי בית"ר ירושלים להביע את דעתם על יום הזיכרון ועל מי שהיה מוקצה עד לא מזמן והפך לגיבורם, חייבת להדליק נורה אדומה בקרב כל אלה שהדמוקרטיה הישראלית יקרה ללבם. בה בעת, הנהלת הקבוצה, שכבר שנים אינה מסוגלת, או אינה מעוניינת, לרסן את אלה שבאופן סדיר מחבלים בקבוצה (ולא רק באופן מסורתי באימון הראשון של העונה), חייבת לקום הפעם ולעשות מעשה. רבים מאוהדי הקבוצה מדירים את רגליהם מהיציעים בגלל ההתנהגות והקריאות האלימות. לאלופת ישראל מגיעה אווירה אחרת במגרש.
בין אם תחת איום בענישה מצד מוסדות ההתאחדות לכדורגל ובין אם מתוך דאגה כנה למועדון כדורגל מצליח - חייבת הקבוצה לנער את חוצנה מהסרטן הפושה בה. הדרך מיציע האיצטדיון אל השכונה ובית הספר קצרה מאוד.
ד"ר יאיר גלילי הוא סוציולוג ואוהד כדורגל מודאג
למאמר באנגלית - לחצו כאן
