בבית הזה כבר היינו

שנפתח בגילוי נאות? בבקשה: רציתי מאוד לאהוב את “בית”. רציתי לאהוב אותו דווקא משום שהעטיפה שלו מבטיחה את כל הדברים שאני מקפיד להימנע מהם כשאני בוחר ספר לקריאה: “רומן על עוינות ואדיבות, על אהבה וקנאה, על עקשות ופשרה, על סודיות וגילוי לב שרוחשים בלבה של כל משפחה”. הרי לכם הבטחה ל-381 עמודים של תככים, שקרים, מזימות, נשים ערמומיות וגברים גאוותניים, ובקצרה: תמליל של מבחר פרקים מתוך “ימי חיינו”.

לזכותה של מנג’ו קפור ייאמר ש”בית” לא נופל לתהומות השעמום והדרמטיזציה הזולה של אופרת סבון, כפי שחששתי שיקרה. הבעיה היא שהוא גם לא מתעלה יותר מדי מעליהן. את העלילה תזהו כמעט מיד, כי קראתם אותה, או שמעתם עליה, בוריאציות שונות, יותר מפעם אחת: סונה, צעירה יפהיפייה ומפונקת מבית דל-אמצעים (שמן הבלתי-נמנע, כמובן, שתהיה לה אחות בעלת מראה סתמי) זוכה בגלל יופייה להצעת נישואין שמשפחתה יכלה רק לחלום עליה: ישפאל, בנו בכורו של סוחר בדים עשיר מתאהב בה ומבקש, למורת רוחה של אמו, את ידה. הוריו של ישפאל נענים בסופו של דבר לבקשתו, וסונה עוברת יחד עם בעלה הטרי לגור בבית הוריו.

אלא ששמחתה של סונה ובני משפחתה לא מאריכה ימים, כשעד מהרה מתגלה שסונה היפה ונעימת ההליכות לא מצליחה, משום מה, להרות. ואם זה לא מספיק, אז גיסתה, שנישאה זמן לא רב לפניה, מביאה ילדים לעולם בקצב שבו רוב הנשים שאתם מכירים קופצות לסופרמרקט - מה שמלבה את איבתה של החמות כלפי סונה שבעתיים.

בינתיים, אחותה של סונה, רופה, נישאת לפקיד פשוט שמעניק לה את חיי הצנע שבחורה עם מראה סתמי לא יכולה (בעולם המושגים של הספר הזה) לייחל ליותר מהם, והם אפילו מאושרים ביחד - אבל אבוי! גם היא לא מצליחה להרות. מתחיל להישמע לכם מעניין? זו רק ההתחלה: אל הקלחת הזאת קפור מוסיפה בעל מתעלל שמוקדם מאוד בספר שורף את אשתו בעודה בחיים; את בנו המתבגר, ויקי, שמתנכר לו וזומם לנקום את מות אמו, ואפיזודה קצרה ומצמררת של התעללות מינית בילדה בת שמונה. ועוד לא הגענו אפילו לעמוד 200.

עשו את זה קודם

תהפוכת רבות נוספות מחכות למשפחה הגדולה הזאת בספר של קפור - כולן מפתיעות ודרמטיות מאוד - אבל נדמה לי שבמקום למנות אותן כאן, יהיה מעניין יותר לנסות לבדוק למה הן בכל זאת נשמעות כל-כך מוכרות. הצרה עם “סאגות משפחתיות” מהסוג הזה - שבנויות על רצף של פיתולים עלילתיים, ולא על אפיון דמויות ותפישה מגובשת של המנגנונים הנפשיים שמפעילים אותן - היא שההבדלים ביניהן הם קוסמטיים בלבד, גם אם מדובר ביצירות שלכאורה אין ביניהן קשר תימאטי מובהק. אם תעבירו את העלילה של “בית” מהודו של ימינו לקהיר של שנות השמונים, טהרן של שנות התשעים, או איראן של שנות האלפיים, מהר מאוד תבינו שאת הספר הזה כבר קראתם. קפור רק העתיקה אותו למקום כאילו-אקזוטי אחר על המפה. עשו את זה לפניה, אחריה ובמקביל לה סופרים רבים מכל קצוות תבל, ובשמותיהם של כולם כבר נתקלתם בטבלאות רבי המכר.

זו דעה שקוראים רבים לא יסכימו אתה, ולמעשה, כבר היו מספר מבקרים ספרותיים בעולם שהתלהבו מיכולתה של קפור לתאר את ההתמודדות של הגיבורה שלה עם המורכבויות של נסיבות חייה המשתנות. הם צודקים. לקפור יש אמנם טביעת עין מעניינת וחוש קצב מצוין בבניית העלילה, אבל ספק אם הכשרון הזה יכול להציל את ”בית“ מהבינוניות הכללית שלו. יהיה לא הוגן לומר שאי אפשר להפיק הנאה מהקריאה בו - הרי אין מי שאינו מפיק הנאה בסיסית מאופרות סבון - אבל זו תהיה הנאה רגעית, ריקה, שבדומה לספר אין מאחוריה עומק או מורכבות.

ההבחנה של רולאן בארת‘ בין טקסט מהנה (כמו ”בית“) לבין טקסט מענג (”בעולם נהדר ואכזר“, לדוגמא), אם הזדמן לכם להתוודע אליה, רלוונטית במיוחד במקרה הזה. ספרה של קפור הוא ללא ספק טקסט מהנה: הוא מספק מיד את תשוקתו של הקורא ל“פתרון“ (המקביל להנאה), אבל כמעט הכל בו ידוע מראש, שגרתי, ובסופו של דבר מדובר בספר קונווציונאלי מבחינת השאיפות הספרותיות שלו.

תובנות מבריקות על חיי משפחה או נישואין לא תמצאו כאן, אבל תיאורים פיקנטיים של אלה יש בו למכביר. יותר מכל, ”בית“ הוא ספר קל: קל לקרוא בו, קל להנות ממנו, וקל באותה המידה לשכוח ממנו כשמחזירים אותו למקומו על המדף. אם על ”בעולם נהדר ואכזר“ אפשר לומר שהוא ספר רודף, שאינו מרפה מהקורא, הרי שהספר של קפור מציע את החוויה ההפוכה: לא סונה, לא ”בית“ ובוודאי שלא מנג‘ו קפור יישארו אתכם ולו רגע אחד אחרי שתשלימו את הקריאה.