רה"מ בשדה בוקר: חושב על בדידותו של בן-גוריון
34 שנים לאחר שראש הממשלה הראשון הובא לקבורה, עלו אל קברו ראשי המדינה. ראש הממשלה אולמרט השווה בין ההתלבטויות של אז לאלו של היום והתוודה: "בשעות הקטנות בהן חולפות מחשבות מייסרות כיצד לנהוג ואיך להחליט, אני חושב על בדידותו של בן-גוריון בשעות בהן היה צריך להכריע מול משא ההיסטוריה"
34 שנים חלפו מאז הובא ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, למנוחות מול בקעת צין שבנגב, והיום (א') התכנסו שם ראשי המדינה כדי לחלוק לו כבוד. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, נאם מעל חלקת הקבר והשווה את התלבטויותיו העכשוויות להתלבטויות שעמדו בפני בן גוריון: "רק באותם צמתים שבהם נפגשים המנהיג המתאים ושעת הכושר ההיסטורית החמקנית, יודע המנהיג לאחוז בחוזקה בקרניה של ההיסטוריה ולהטות אותה ממסלולה", אמר אולמרט על בן גוריון - אך התכוון כנראה ללבטיו שלו.
ראש הממשלה סיפר בנאומו על ההתלבטות של בן גוריון בהקמת המדינה ובהצבעה במינהלת העם, בנוגע להכרזה על הקמת המדינה: "לא היתה לו שום כוונה לאפשר לשעת הכושר ההיסטורית לחמוק, יהיו הסיכונים אשר יהיו. הוא הפעיל את מלוא השפעתו, הוא תימרן, הוא לחץ, הוא התעלם מהצעות פשרה להכריז על ממשלה ולא על מדינה ולבסוף השיג את מבוקשו על חודו של קול".
מניח זר - ומהרהר בבן-גוריון (צילום: הרצל יוסף)
ההכרעה השנייה שמביא אולמרט בנאומו מחייו של בן גוריון נבחרה שלא בכדי בימים אלה, ערב ועידת אנאפוליס והמחלוקת על חלוקת ירושלים. אולמרט הזכיר את ההכרעה בעניין העדיפות העליונה להבטחת חיבורה של ירושלים העברית לגבולות מדינת ישראל, בניגוד להחלטת האו"ם. "ירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל", ציטט אולמרט את בן גוריון, "ישראלים ימסרו את נפשם על ירושלים לא פחות מהאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקנים על וושינגטון.
"התגובה הבינלאומית היתה נזעמת, היו איומים, היו חרמות, אבל ירושלים הבירה היתה לעובדה ניצחת ובלתי ניתנת לערעור וכך תהיה לעד", הדגיש אולמרט.
גם בהמשך נאומו הוסיף אולמרט בהשוואה המרומזת בינו לבין בן גוריון: "הייתי חושב זאת לחטא כבד, לא רק לגבי דורנו, כי אם לגבי הדורות הבאים, אילו לא היינו עושים מצידנו ככל האפשר למען הגיע לידי הבנה הדדית עם שכנינו הערבים", ציטט את בן-גוריון בשנית. "לא הייתי רוצה להיות האיש שנכדינו או נכדי נכדינו, יאשימו אותו בכך שהיתה אולי הזדמנות לשלום יהודי-ערבי והוא החמיץ אותה. אולם יחד עם ההכרח והכושר הנפשי לארוב לכל אפשרות של שלום, אנו מצווים - כי בנפשנו הדבר - על כוננות מתמדת למלחמה", המשיך בציטוט.
"לעיתים בשעות הקטנות בהן מסתיימות החובות הפורמליות של תפקיד ראש הממשלה", סיכם אולמרט, "באותו זמן ביניים שבו חולפות להן מחשבות מייסרות על מה לעשות וכיצד לנהוג ואיך להחליט, אני מרשה לעצמי ממרחק הזמן ובחילופי הנסיבות לחשוב על בדידותו של דוד בן גוריון באותם ימים ובאותן שעות שבהן היה צריך להכריע מול משא ההיסטוריה, כנגד עצות טובי חבריו ויועציו, ולא היה לצידו אדם, זולת מצפונו, חוש האחריות שלו ואלוהיו".
מתפלל למדינאי כבן גוריון
הנשיא פרס הביע את געגועיו בנאומו למנהיג שהיה בן-גוריון. "כבר 34 שנים שבן גוריון איננו בין החיים, איננו איתנו, וכבר 44 שנים שאינו עומד בראש ממשלות ישראל - ועדיין אנחנו נושאים עינינו אליו ומתגעגעים למנהיגותו. חלפו שנות דור, מדינת ישראל השתנתה, העולם השתנה, ועדיין אנו נושאים עיניים אל קברו כאל ערש תקוותנו. אנו מסתכלים על סביבתנו - ומתפללים למדינאי כזה, לשיעור קומתו".
פרס הזכיר כי בן גוריון קבע ש"בהגנה על חיינו - נסמוך על עצמנו", אך המשיך: "בסיכוי לשלום עלינו לגייס ידידים בכל אתר שניתן להשיגם ולבקש תמיכתם. אני יודע, המשיך פרס, זה לא קל. באווירה הקשה שנושבת לפעמים משכנינו
ופעולות הטרור המפילות בנו קורבנות חפים מפשע, ירי שאין לו סוף על יישובי הדרום ושדרות במיוחד, קשה שבעתיים, כמעט בלתי אפשרי, להציע מעשה שובר חישוקים. אבל זה בדיוק – דוד בן גוריון והחלטות בן גוריוניות.
הנשיא חתם את נאומו, ואמר: "אסור שההיסטוריה תחמוק מבין האצבעות, חברי השרים, הח"כים, ראשי העם, ראש הממשלה, אנו בשער ההכרעה, תורנו בא. תורכם הגיע ואני תקווה שמהדרך של בן גוריון נשאב כולנו את העוצמה הדרושה".
לפנייה לכתב/ת 
