מייק בראנט חוזר לבמה

תיאטרון בית ליסין יעלה בינואר את המחזה "מייק" המבוסס על חייו של מייק בראנט, הזמר הנערץ שקפץ אל מותו לפני 33 שנה. המחזה, שכתב גדי ענבר ומביים מיכה לבינסון, מספר את סיפורו הטראגי של הכוכב הכי גדול שיצא מישראל, וכמו לא מעט כוכבים אחרים, לא הצליח להתמודד עם ההצלחה. 

בראנט. הקסם חוזר

"הסיפור הזה הוא אב טיפוס להרבה מאוד סיפורים שאנחנו מכירים בתעשיית הבידור, מג'יימס דין דרך אלביס פרסלי ועד מרלין מונרו", אומר דן שפירא שמגלם את דמותו של בראנט. שפירא, שכיכב לאחרונה ב"נערי ההיסטוריה", עשוי בדיוק מאותם החומרים שמבדילים בין עוד שחקן טוב לכוכב. הנוכחות שלו כובשת, החיוך שלו ממיס והמבט המבלבל הזה - ספק של נער מבויש ספק של גבר - פשוט עובד. גם המוטיבציה להוכיח שהוא יכול לעשות את זה, היא מנוע חשוב ומדרבן. "כשהייתי בבית של צביקה בראנט, אחיו של מייק, מדדתי את הנעליים שלו. קצת חששתי לפני כן. מייק היה יותר גבוה ממני והייתי משוכנע שהנעליים שלו יהיו גדולות עלי ושאני לא אעמוד בזה, אבל זה היה בול!", הוא אומר בחיוך ממזרי.  

דן שפירא ומיה דגן. להיכנס לנעליים גדולות (צילום: יוסי צבקר)

את הטרגדיה שמאחורי הפנים היפות של בראנט שפירא לא ממש הכיר. "גיליתי אדם עם נפש אמנותית שנלכדה בתוך מסגרת דורשנית ולוחצת שלא היתה מספיק רגישה לצרכים שלו. הוא לא מצא את עצמו בתוכה", הוא אומר. "הפערים בין הצורך שלו להיות נאהב וליצור לבין הלחצים מלמעלה שהפכו אותו למוצר, היו גדולים מדי. הוא היה איש רגיש עם המון כשרון שטופל לא נכון ולזה אני מאוד מתחבר". שפירא מקווה שהמעריצים של מייק בראנט, שחלקם כבר הבטיחו את מקומותיהם בפרמיירה החגיגית בסוף חודש ינואר, לא מצפים לחיקוי. "אם אנסה לחקות אותו, בטוח שאכשל", הוא אומר. "אני אדם אחר והמטרה שלי היא להעביר את סיפור החיים שלו דרך מי שאני".  

במהלך קריאה בחדר החזרות. שפירא ויונה אליאן (צילום: מרב יודילוביץ')

עד ההתרסקות

הרעיון להעלות מחזה על חייו של מייק בראנט מלווה את המחזאי גדי ענבר כבר 14 שנה. "33 שנים חיכיתי לרגע הזה שמייק יחזור לבמה", הוא אומר, "זה סיפור חיים מרתק על בחור ישראלי צעיר, בן לפליטי שואה מאירופה, שנולד במחנה הגירוש בקפריסין וגדל בתנאי מחייה קשים בוואדי סאליב בחיפה. עד גיל 5 הוא לא פצה פה מהלם הזוועות שעברו על הוריו והתלאות שהוא עבר. 22 שנים אחר כך הוא חזר לאותה אירופה שהוריו עזבו על גחונם וכבש אותה. עד פה זה סיפור דרמטי נפלא ואז מגיעה ההתרסקות".

"כשהסתכלת על מייק ראית בחור יפה תואר שמקרין עוצמה רבה, כמו סלע יצוק. אבל הוא היה שביר. השואוביזנס היו חליפה מאוד גדולה עליו ומאוד כבדה. הוא פשוט לא הצליח להתמודד עם זה", אומר צביקה בראנט על אחיו. ההפקה החדשה מרגשת אותו עד מאוד והוא מלווה אותה בכל שלביה. "זה געגוע שמציף בכל פעם מחדש. כשאני עומד כאן בחזרות עולות לי דמעות בעיניים", הוא אומר, "מרגש לדעת שמייק עדיין נוגע באנשים, שהסיפור שלו עדיין חי. אין לי ספק שזו תהיה הפקה מצוינת".  

שמעון מימרן ומיה דגן בחדר החזרות (צילום: מרב יודילוביץ')

הבמאי מיכה לבינסון,מחפש מעבר לסיפור הביוגרפי את המסקנות. "אני באמת מקווה שההצגה הזו תהפוך לאיזשהו משל על המרוץ המטורף להצלחה שנדמה לי שהיום מוכר ונגיש לנו יותר מתמיד", הוא אומר ומציין את תכניות הטלוויזיה שהפכו לתחנה כמעט הכרחית בדרך מאנונימיות לכוכבות.

"עד מייק בראנט לא היה לנו סיפור הצלחה כזה", הוא אומר, "הבחור הזה, שלא ממש התקבל פה כנער, זה ששר בלועזית מוזיקה סלונית והופיע במלונות, הבחור הזה שסלל לעצמו דרך עצמאית והתעקש עליה מההתחלה בניגוד לכל הסיכויים, השאיר שריטה עמוקה אחריו. הסיפור שלו הוא בעיני משל על הצלחה ועל פילוס דרך, התעקשות וכוח רצון. זה מאוד חזק".

קובי אשרת, המעבד המוזיקלי של ההפקה, נזכר בשני מפגשים עם מייק בראנט. הראשון, בחיפה, שנים ארוכות לפני ההצלחה הגדולה. "הייתי בלהקת פיקוד צפון ובלילות חזרנו לחיפה להופיע במועדון התיאטרון. היה איזה נודניק אחד שקראו לו מוישיק ברנד שרצה לשיר, אז מדי פעם היינו עושים לו טובה ומנגנים כמה שירים. אחר כך, העפנו אותו החוצה". המפגש השני היה כשבראנט הגיע לסיבוב הופעות בישראל בהזמנת המפיק מיקי פלד. אושרת, אז חבר בשלישיית "שובבי ציון", הסתובב איתו בדרכים במשך כחודש. "מה שאני זוכר במיוחד מהחודש ההוא זה את הצורך של מייק באהבת הקהל. למרות ההצלחה הפנומנלית שלו, עדר המעריצים ואינסוף ההדרנים שהקהל ביקש, היה לו חשוב שיאהבו אותו. ההצגה הזו בניגוד למה שחושבים היא לא מחזמר, היא אפילו לא דרמה. זו טרגדיה".

מלבד דן שפירא שייגלם את בראנט ישתתפו בהצגה יונה אליאן ושלמה וישינסקי בתפקיד הוריו של בראנט, מיה דגן שמגלמת דמות פיקטיבית שמורכבת מנשים בחייו, מורדי גרשון שמגלם את המפיק הראשון שלו, ז'ראר טורנייה ושמעון ממרן שמגלם את המפיק האחרון שלו, סימון ויינטראוב.