ולרשטיין נפרד: "אנשים איבדו אמון בחזון הציוני"
"אם היינו מתחילים את המאבק שבוע קודם, היינו מנצחים", אומר פנחס ולרשטיין, מראשי המתנחלים בשלושים השנים האחרונות. ערב אנאפוליס, הוא סבור ש"לעם מותר לקבל גם החלטות מטומטמות" - אבל מזהיר מטראומה שפינוי עמונה יחוויר לעומתה. בשיחה עם ynet, עם טעם חמצמץ של אכזבה, ראש מועצת בנימין נפרד - ויוצא להתאוורר בתאילנד
"במבחן התוצאה", נזכר פנחס ולרשטיין בקרבות ערב ההתנתקות, "לא רק שהמטרה שלנו לא הושגה - היא אף נסוגה אחורנית". מועצת יש"ע, הוא משוכנע - כאחד מחבריה הבולטים בשלושים השנים האחרונות - "היא יותר מרלוונטית". אבל דבר לא מובטח מראש: "המועצה צריכה לדעת שאם עם ישראל לא יהיה איתנו, נפסיד את המאבק. לא חשוב באיזה שלב. בסופו של דבר עם ישראל יחליט - וזכותו להחליט גם החלטות מטומטמות. אני חלק מעם ישראל, לטוב או לרע. אם לא נשקיע אנרגיה, מאמצים או יכולת, ואם עם ישראל יחליט שצריך להתנתק מיהודה ושומרון - יתנתקו".
בעיתוי רגיש מבחינת הציונות הדתית - ערב חידוש השיחות על הסדר הקבע, ובטרם התאחו פצעי ההתנתקות - נפרד ולרשטיין מתפקידו כראש המועצה האזורית בנימין. "אני לא
סוגר תקופה", הוא אומר, "אני מסכם מפעל חיים, ובהרבה מובנים אני יורד מהבמה - די בגאווה, די בטראומה. כמעט לא חשוב איזה תפקיד יהיה לי, הוא לעולם לא ישתווה לתפקיד הנוכחי. ועדיין הרגשתי שיש רצון לשינוי, יש איזושהי כמיהה לשינוי. אני בנשמתי צריך להיות מונע מכוח ציבור. לכן, כשעמדתי מול שר הביטחון או ראש הממשלה, הרגשתי שאני מחויב לקבוצה מאוד ערכית וגדולה. האווירה במטה בנימין מאוד חברית, קרובה למשפחה. זה לא יהיה לי בשום מקום".
רגע לפני פרישתו, מעיד ולרשטיין כי הטראומה הקשה מכל עבורו הייתה עקירת היישובים. "בראייה לאחור", הוא אומר ל-ynet, "היה ניתן למנוע זאת - זו התחושה הסובייקטיבית שלי. אני לא חושב שההחלטות היו שגויות, נהפוך הוא; אבל אם היינו מתחילים את המאבק שבוע קודם, היינו מנצחים אותו. התחלנו שבוע לפני פגרת הקיץ, ובזמן הזה לא הספיקה להיווצר תפישה שגרמה ליותר מפרישה של נתניהו. נכשלתי בלשכנע את החברים שלי שנה קודם לצאת מהממשלה - זה כישלון טקטי, ולא אסטרטגי".
ערב ההתנתקות, עם החברים ממועצת יש"ע (צילום: גיל יוחנן)
הכאב של ולרשטיין הוא בראש ובראשונה אישי: "אני עצוב, אני מתאבל. יש כאלה שחושבים שאני מגזים באבל שלי על יישובי גוש קטיף. זה נכון שאני מקבל נזיפות וקללות, זה עצוב כשזה קורה ואני לוקח ללב ולריאות. מצד שני, אני מונע מאנשים שנותנים לי אהדה ותמיכה.
"מאז ההתנתקות איבדתי מעט חברים. יותר איבדתי אנשים שבקבוצה האידיאולוגית שלי, אנשים שעזבו את דרך הציונות וגרים לידי. זה מאוד קשה לי. כשמישהו מסביר לאנשים בתוך החברה בה אני חי למה אסור לשרת בצבא היום, זה דבר שהכי פוגע בי. לדוגמה, בבית כנסת בעפרה - אדם הלך לפני הצבא וסירב להגיד תפילה לשלום המדינה. ביקשתי ממנו סליחה וסילקתי אותו. אני חושב, איזה אובדן דרך יש לחלק מהחבורה? זאת קבוצה קטנה של אנשים רציניים, שאני לא מזלזל בה ואני אומר לעצמי: אלוהים אדירים, איך קרה מצב כזה שאנשים כאלה התייאשו מהדרך?"
לא בטוח שנרצה לרסן
ההתנתקות שיסעה שסעים קשים בקרב בני הציונות הדתית, ולקראת פינוי אפשרי גם בגדה - החשש מהחרפת הקרע אמיתי. "זה יקרה עוד הרבה קודם", מזהיר פנחס ולרשטיין. "אפילו בפינוי מאחז מיותר שלא בצדק - מאחז 'מתגרה', כדי לשלם ליטרת בשר לערבים או להתחייבות בינלאומית. באחריות - לצערי או לשמחתי - התוצאה תהיה עשרת מונים קשה וטראומטית יותר מעמונה. הציבור ביש"ע חש שמעמדו נמוך יותר ממעמד הבדואים בנגב, למרות תרומתו לחברה ולצה"ל. במצב של פינוי מדובר למעשה התנכלות שתיתפש כזדונית. אין כוחות נפש לצפות למה זה יוביל, ולא בטוח שנרצה לרסן. יש בתוכנו אנשים שאיבדו אמון בחזון הציוני".
ערב ועידת אנאפוליס, ועם התרבות המחוות לרשות הפלסטינית, מבהיר
ולרשטיין: "אפשר לשחרר מחבלים ולהטיל עוד גזירות על ההתיישבות, אבל הגידול ביהודה ושומרון ממשיך, במיוחד בבנימין. חצי השנה הקרובה תחייב את הנהגת מועצת יש"ע להתמודד עם אתגרים חדשים, קשים יותר". במיוחד הוא קובל על גדר ההפרדה: "מבחינת רמון ואולמרט, יש לה משמעות מדינית - אין יהודים מעבר לגדר. אם זה לא טיהור אתני, מה זה?"
ולאן פניו כעת? "בניגוד למפעל - וכמו במשפחה - אין דבר כזה שזה נגמר. תמיד יש עוד מה לעשות. אני מתכוון להמשיך במפעל ההתיישבות, הוא מפעל חיי, ובודק אפשרות לטפל במפונים מגוש קטיף. אם יוצע לי תפקיד במועצת יש"ע - דבר שאני יכול לתרום בו - אני אהיה מוכן לקבל אותו, בתנאי שכל המליאה תבחר בי". לא, ולרשטיין לא ממשיך לפוליטיקה הארצית: "אני חושב שאנשים רציניים צריכים ללכת לשם". וכמו כמעט כל חייל משוחרר, עכשיו גם הוא נוסע לטיול שאחרי השירות - לתאילנד.
לפנייה לכתב/ת 
