געגועיי לטיבט

טנזין הטיבטי, כולו בן 24, מסתובב בעולם בלי שם משפחה. "אין דבר כזה", אמר פקיד הדואר שהציץ בחשדנות בחבילה שניסה לשלוח. "אין דבר כזה", הודיעה פקידת ההגירה בנתב"ג במבט מצמית. "מה זה הדבר הזה?", מלמלה הגברת ממשרד הפנים כשהיא הופכת מצד לצד את תעודת המסע שלו. "קשה להיות פליט טיבטי", הוא אומר באנגלית מצוינת, עיניו מצטמצמות לשני חרכים זוהרים. על חוף ימה של תל-אביב, בעודו ממתין שמדינת ישראל תאשר לו לשהות בביתם המגונן של חבריו, הוא כותב על החול הרטוב "FREE TIBET", ומוסיף משפט באותיות שנראות כמו ציור יפהפה. "אמא, אני מתגעגע אלייך", כתוב שם.

"לימדו אותנו היסטוריה כמו שהסינים רצו שנדע". טנזין בישראל  

מסעו של טנזין מטיבט אל החופש ההודי נשמע כמו סרט הזוי. אלא שהסרט הזה הוא מציאות חייהם של אלפי טיבטים שמתפללים יום-יום שמשהו ישתנה אחרי 57 שנות כיבוש. הוא נולד בכפר הקטן נאקו במזרח טיבט, בן שלישי לאב רופא ולאם עובדת אדמה. השנה היתה 1983, אך הקדמה לא עשתה באזור צעדים גדולים: את המים הביאו בדליים מהנחל הסמוך, שיחת טלפון הצריכה נסיעה של עשרות קילומטרים, וגנרטור מקומי חבוט הסכים לייצר חשמל רק לפרקים. בחורף, כשהכל כוסה בשכבת שלג עבה, היו הילדים מדשדשים קילומטרים אל היער הקרוב כדי להביא קצת עצים לחימום והסקה. בית ספר יסודי דווקא היה במקום, אך כדי להגיע לחטיבת הביניים צריך היה לרכב 32 קילומטרים על אופניים, לכל כיוון. 

טנזין חי בבית כפרי-טיבטי אופייני, מבנה מלבני בן שתי קומות, עשוי לבני אדמה מוצקות. בקומה הראשונה התגוררו היאקים, הפרות והסוסים. ההורים וחמשת ילדיהם חיו בקומה העליונה, רוב הזמן בחדר אחד גדול, מסביב לתנור. שם בישלו, שם אכלו, שם דיברו, שם אירחו אנשים. תזונת המשפחה נטולת האמצעים התבססה על צמפה, קמח שעורה מלא אותו ערבבו בחמאת יאק, סוכר או גבינה. בימי חג ומועד נערך בחדר הגדול שולחן גדול ועליו מטעמים מקומיים, למשל רגלי יאק נאות, מהן היה צובט כל אורח כאוות נפשו.

כשהיה בן 11 עזב אביו את הבית והלך לאישה אחרת. האם וחמשת הילדים נותרו חסרי כל וכשטנזין הגיע לגיל 17, החליטה אימו שזהו זמנו לעזור בפרנסת המשפחה. אחיו הגדול חשב אחרת. הוא צייד אותו ב-2,000 יואן סיניים (כ-250 דולר) ושלח אותו לבית ספר נוסף, הרחק מן הכפר. טנזין לא רצה להיות חקלאי אבל גם לא התכוון להגיע ליעד החדש. הוא כבר שמע על "הגיבורים", אלה שעוזבים את טיבט הנאנקת תחת הכיבוש הסיני. גם הוא רצה.  

"לא ידעתי הרבה על ההיסטוריה של העם שלי", הוא מספר ביושר. "כמו רוב ילדי טיבט שטופי המוח הייתי כל שנות ילדותי סיני גאה. שנים הייתי בטוח שהמנהיג שלי הוא מאו טסה טונג, כי תמונות שלו היו תלויות בכל מקום. תמונות של הדלאי למה לא ראיתי בכלל. הטיבטים, שרק אזכור שם המנהיג עלול לשלוח אותם לכלא, פוחדים עד מוות לדבר עליו. כל הספרים הישנים הוחרמו או נשרפו ובבית הספר לימדו אותנו את ההיסטוריה שהסינים רצו שנדע". המודעות הפוליטית שלו החלה להתפתח בעזרת מורה מתנדבת בבית הספר, טיבטית שגדלה והתחנכה בהודו. "היא רמזה לנו שפעם היינו עם חופשי בארצנו", הוא מספר כשהוא משתמש במילים המוכרות לכל בן לעם היהודי. "הקשבתי לה היטב והבנתי שאנחנו בבעיה".

וכך החליט טנזין לקחת את גורלו בידיו - אם כי "ברגליו" תהיה הגדרה הרבה יותר מדויקת. כיוון שהסינים מונעים מהטיבטים הצעירים לצאת אל מחוץ למולדתם בעזרת דרכון או שדה תעופה, לא נותר להם אלא לעבור מסע רגלי ארוך ומייסר בניסיון לחצות את רכס ההימלאיה לעבר נפאל. היעד הסופי הוא העיירה מקלוד

גאנג', הסמוכה לדרמסלה בצפון הודו, שם חי הדלאי למה מאז 1959. רבים יוצאים אל המסע המפרך, את חייהם של רבים גובה הדרך. הקור, מפולות השלגים והצלפים הסינים הם רק חלק מהתלאות. אלה שהצליחו משלמים מחיר יקר: חיי גלות ועוני, הרחק מביתם ומשפחותיהם, ללא אפשרות לחזור.

"זה היה בסוף שנת 2000", טנזין משחזר. "בני המשפחה שלי היו בטוחים שאני בדרך לבית הספר, אבל אני, מחזיק חזק את 2,000 היואן שקיבלתי מאחי, כל רכושי עלי אדמות, נסעתי במשך שבוע בדרכים והגעתי לבירה להסה. בשביל בן כפר מדובר בעיר גדולה ומבהילה. התגוררתי אצל חבר שחי בעבר בכפר והתחלתי לבדוק בזהירות ובחשאי את האפשרויות. יש שתי דרכים לחצות את ההרים: האחת קצרה יותר אך מסוכנת מאוד, כיוון שהיא עוברת באזור שורץ חיילים סינים, והשנייה ארוכה וקשה פיזית, אבל עוקפת ריכוזים סיניים. שמעתי על מדריך שיוצא עם קבוצה בימים הקרובים. המחיר 1,000 יואן, משך ההליכה המשוער 28 יום. שילמתי מיד ונותר לי להצטייד. בהוראת המדריך לקחתי נעליים טובות, בגדים חמים ושמיכה אחת. בתרמיל שמתי חמישה קילוגרם אוכל, בעיקר צמפה, חמאה וסוכר, וגם כמה ספרים ומחברות. יותר מזה אסור היה לקחת כדי לא להכביד על ההליכה. בכיס נותרו לי 200 יואן שאיתם קיוויתי להתחיל חיים חדשים.

"באמצע לילה חשוך אחד נפגשו ביציאה מלהסה ועלינו על אוטובוס ציבורי. היתה שם נזירה טיבטית צעירה, אישה מבוגרת בת קרוב ל-60 ואדם כבן 30 שהחזיק על הגב תינוקת בת שנה. אחרים היו בערך בני 25 והיו גם עוד שני צעירים מתחת לגיל 20. בסך-הכל היינו 15 איש. האוטובוס יצא מלהסה ואחרי כמה שעות המדריך נתן את האות. ירדנו ממנו וכל מה שראינו לפנינו הר עצום בגובהו ומשופע במיוחד. בלי יותר מידי הסברים התחלנו לטפס. סביב היה חושך מוחלט, רק הכוכבים האירו את הדרך. הייתי מפוחד ועצבני, טיפסתי והתנשפתי ולא ידעתי איך אעבור את המסע. אבל איש לא נשבר. אחד הצעירים נתן לאישה המבוגרת יד וגרר אותה אחריו, התינוקת ישנה בשלווה במנשא. אור ראשון הגיע. אחרי 12 שעות הליכה פשוט נשכבנו על האדמה הקרה, כל-אחד עם השמיכה שלו, ונרדמנו מיד. הגוף כל-כך כאב שעוד כמה אבנים קטנות, סלע מתחת לראש או אור שמש, לא שינו בכלל.

"לעתים היה השביל מתקרב לדרך, וכל אורות של מכונית מתקרבת היו מזניקים אותנו לשכיבה ארוכה ודוממת על האדמה. את דפיקות הלב שלי בכל פעם שזה קרה אפשר היה לשמוע עד להסה. הטבע לא ריחם על הגוף וגם לא על העצבים המרוטים. תוך כדי טיפוס היינו שומעים קול רעם מתגלגל ולנגד עינינו היו מתרחשות מפולות שלגים אדירות. זה נראה כמו סרט, רק שאנחנו היינו בתוכו, מתפללים שהמפולת לא תגיע אלינו. עשרות סיפורים על טיבטים שעשו את אותו מסלול בדיוק ונקברו תחת המפולות עברו מפה לאוזן. טיפסנו הרים וירדנו גאיות,

חצינו יער ועוד יער, אבל החלק הכי קשה היה דווקא המישור. כשנכנסנו לתוכו, בחושך כמובן, הרגלים שקעו כמעט עד הברכיים בחול טובעני. בנקודה הזו התחננו לעצור. למזלנו, המדריך לא ויתר. הוא אמר שאנחנו קרובים מאוד לכפר עני עד-כדי-כך שאנשיו מלשינים לסינים על קבוצות שעוברות בסמוך.

"ביום ה-15 לצעדה, כשאנחנו תשושים נפשית ופיזית, נחתה עלינו עוד צרה: האוכל נגמר. לא ידענו איך ממשיכים אבל היה ברור שאסור לעצור. המשכנו ללכת מותשים ומורעבים, מצב הרוח היה איום ונורא ופתאום - התגלות על השביל - קבוצת נוודים נפאלים. כבר לא היה אכפת לנו אם הם ילשינו עלינו או לא. התחננו לאוכל והם נתנו לנו מרק. זה היה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי.  עברו חמישה ימים נוספים. הולכים בלילה, ישנים ביום, אוכלים במשורה. הקושי האמיתי עוד היה לפנינו: ביום ה-20 הגענו להימלאיה הנפאלית. חלק מאיתנו סבלו ממחלת גבהים קשה, בחילות, כאבי ראש, טשטוש, בעיות ראייה. התחלנו לטפס שוב. הרים עצומים בגובהם שנראו כמו סכינים חדים. בוססנו בשלג כשהרוח משתוללת סביבנו. כדי להגן על עצמנו בזמן השינה הקמנו מעגל אבנים וישנו בתוכו צפופים, מעלינו יריעת פלסטיק. באורח פלא האישה המבוגרת הצליחה להחזיק מעמד וגם התינוקת, כאילו ידעה שאין ברירה, היתה לגמרי בסדר. הקושי הפיזי היה עצום אבל מצב הרוח מרומם. בנפאל כבר לא חששנו מהסינים.

"חלפו 28 ימים מתחילת המסע. בוקר אחד הגענו לדרך סלולה ושמענו רעש מוכר. המדריך חייך. זה היה המקום ממנו יכולנו לתפוס אוטובוס לקטמנדו. התיישבתי באוטובוס מאושר, מתחתי את הרגליים, נתתי לגוף לנוח והייתי משוכנע שזהו. המסע הנורא עמד להגיע לסופו המוצלח. אבל כשהאוטובוס עצר פתאום קבוצת אנשים ענקית הקיפה אותו וצעקה 'משטרה! ניירות!'. לאיש מאיתנו לא היה שום מסמך ולא הבנו את השפה. אמרנו להם 'דלאי למה, דלאי למה', אבל הם התעקשו לקחת אותנו איתם. הנפאלים הכניסו לחדר גדול וקראו לנו אחד-אחד ל'חקירה', דורשים את מעט הכסף שנותר לנו. רק כאשר כמה מהם ניסו לאנוס את הנזירה מתחת לעץ שהם לא היו שוטרים. נמלטנו מהם והתחלנו ללכת שוב לכיוון האזור בו האוטובוס עצר, מתחמקים מקבוצת מקומיים אחרת שקיללה וזרקה עלינו אבנים. קפצנו לאוטובוס שעבר על הדרך מבלי לדעת בכלל לאן הוא נוסע. חשבנו שניצלנו, אבל השמחה ארכה עשר דקות בדיוק. הגענו למחסום. שוטרים נפאלים, הפעם אמיתיים, עלו על האוטובוס לביקורת ועצרו אותנו". 

"אחרי שני לילות העבירו אותנו כבולים באזיקים לכלא אחר. הגענו לעיירה דאן, שוב על גבול סין נפאל, כאילו לא הלכנו את כל המסע הזה. הנפאלים עמדו להסגיר אותנו לידי הסינים. באופן מפתיע לא הרגשתי כלום. לא אכזבה, לא עצב, לא הקלה. כלום. הייתי מותש מדי, רעב מדי, כואב מדי מכדי להרגיש. תהליך ההסגרה התרחש על גשר. הלכנו בטור עורפי, מצד אחד עמדה שורת שוטרים נפאלים שכיוונו אלינו רובים טעונים, מצד שני עמדה שורה של שוטרים סיניים שעשו את אותו הדבר. אם היינו מנסים לברוח הם היו פשוט יורים. עברנו את הגשר לתוך בית ענק. שוב היינו על אדמת טיבט. שוב כולנו ביחד בתא ריק אחד, מותשים, מורעבים, לבושים באותם בגדים כבר כמעט 40 יום. הסינים התחילו לחקור אותנו אחד-אחד, אחד מהחברים שלי חזר לתא אחרי שחטף מכות רצח. 'תרצה ללכת שוב?', הם שאלו. אמרתי, 'לא, לעולם לא', כאילו היתה לי ברירה אחרת. צולמתי, חתמתי על הצהרה ונתתי את כתובתי האמיתית.   

"הימים חלפו וכולנו עדיין היינו כלואים בתא אחד. שמנו לב שבסוף השבוע יש הרבה פחות סוהרים והתחלנו לתכנן תוכניות בריחה. יום ראשון הגיע. קראנו וביקשנו לצאת לשירותים. הוא פתח את הדלת ואנחנו התגנבו בזהירות לכיוון השער. כשהגענו אליו הייתי משותק מפחד. אם היו מגלים אותנו היינו מתים במקום. 'קדימה! אתה גבר! רוץ!', לחש לי חברי לתא, ואני רצתי כמו שלא רצתי מימי, שומע ברקע את צעקות הסוהר וקול היריות. הגענו בלי נשימה לעיירה

הסמוכה, חיכינו ללילה ויצאנו לרחוב כדי לחפש את ביתו של אדם אחד שהכרתי מהכפר שלי. נתתי לאחד מתושבי הכפר פתק כדי שיעביר אותו אליו, תמורת הבטחה להרבה כסף, וחיכיתי במקום מסתור. אחרי 20 דקות הגיעה למקום מכונית. שמעתי מישהו קורא בשמי. קשה לתאר את האושר. סוף-סוף השפה שלנו, סוף-סוף מישהו שרוצה את טובתנו.

"כשהגעתי אליו הביתה התמוטטתי לגמרי. תשעה ימים שלמים ישנתי ואכלתי, נרדמתי, התעוררתי ואכלתי שוב. השוטרים הסינים כבר חיפשו אותנו ברחובות העיירה. אחרי שהתאוששתי הוא שאל אותי מה אני מתכוון לעשות עכשיו. התשובה היתה ברורה: אני מתחיל ללכת שוב. המארח שלי הבין אותי לגמרי והחליט לעזור. אחרי עשרה ימי מנוחה חזרתי לצעוד, הפעם בדרך הקצרה והמסוכנת, יחד עם שני מדריכים שמימן מארחי הטוב. אחרי מספר ימי הליכה מפחידים באזור מיוער ושורץ בסינים, ועוד שלושה ימי הליכה קשים במיוחד בהרים, דרכנו שוב על אדמת נפאל. המדריכים שלי כיוונו אותי לאוטובוס לקטמנדו ונתנו לי בגדים וכובע נפאלי. על-פי ההוראות שלהם עליתי לאוטובוס בביטחון, בלי להסתכל ימינה ושמאלה ובלי לדבר עם אף-אחד. התיישבתי, הרכנתי את ראשי והטמנתי אותו בין הידיים. עד קטמנדו לא הרמתי את הראש אפילו פעם אחת. הגענו. האוטובוס עצר בלב עיר הבירה. התחלתי ללכת ברחוב בלי לדעת לאן ופתאום ראיתי מולי נזיר טיבטי שכיוון אותי למרכז בעיר. עמדתי לבכות מרוב אושר. היו שם המון אנשים, כולם טיבטים, כולם עשו בדיוק את אותה הדרך. סוף-סוף הרגשתי חופשי ומוגן".

בינואר 2001, אחרי חודש התאוששות במרכז הטיבטי, הגיע טנזין יחד עם פליטים נוספים לעיירה מקלוד גאנג'. בשל גילו הצעיר הוא השתלב מיד בפנימייה טיבטית, שם למד במשך ארבע שנים. מאז הוא שם, חי חיים חופשיים ליד הדלאי למה, במרכז מקומי לעיסוי המאפשר לו חיים מהיד אל הפה, ומתגעגע. "כל יום, אבל בעיקר כשאני רואה תמונות וסרטים, או שומע מוזיקה טיבטית, אני רוצה לחזור הביתה", הוא מספר בלחש. "לשתות שוב ממי הנחל, לראות את הנופים בהם גדלתי ולנשום את האוויר הנקי של הכפר. יותר מהכל אני מתגעגע לאמא שלי, ויודע שהמפגש הבא שלנו יתרחש, כנראה, רק כשטיבט תשוחרר".