ההקדמה – קצרה. דקה ומשהו של פתיחה מהורהרת, בקושי נשמעת, מנומנמת ומוזרה. "קבל עכשיו באהבה את כל מה שניתן לך", כך מתחיל ומסתיים השיר הראשון באלבום השני של בני בשן, "שירי עם אישיים". ומיד, במקביל לתהייה מיהו בני בשן הזה ומה בדיוק הוא רוצה, מתייצב שיר מספר 2 כדי להציע תשובה. שם השיר: "אני בני בשן",
והמוזיקה מתפרעת בעליזות. המילים מגלומניות ("אני הכי חתיך בתל אביב, אני הכי יפה ברמת גן, אני הכי חכם בכרמיאל") וגסות, אם כי באופן יצירתי ("את ואני בשירותים בעמידה, אני אחדיר בך פתגמים") וגם מצחיקות ("תיזכרי בנסיך על הסוס הלבן שעזב אותך לטובת הסוס") ובעיקר, כרמז לבאות, מצביעות על חוש מילולי מפותח ("אני בני בשן בשנזליזה בשן ילד שן").
המילים של בשן משמשות אצלו לא רק כמנתבות משמעות אלא גם כחומרים צליליים שמרכיבים את המוזיקה שלו - קרנבל של מאניה-דיפרסיה סגנונית. ערבוביה של מין ואלוהים, מחאה במסווה של פארודיה על שירי חלוצים ("חושו אחים חושו"), סיפורי אגדות כמו הנסיכה והצפרדע ("אני בני בשן") והחלילן מהמלין ("דפקו לי ת'חיים"), וגם כמיהה אל הנשגב בשיר היפהפה "מלכות שמיים".
בשן. חוש מילולי מפותח (צילום: אוהד רומנו)
הטלטולים העזים מצד לצד אינם גורמים לסחרחורת של חוסר החלטיות, משום שאיכשהו הכל מתחבר אצל בשן. אבל למה בדיוק זה מתחבר? לא לגמרי ברור, ויחד עם זאת, נראה שתחושות הבלבול והערעור מכוונות. היוצר חוטף את המאזין ומניח אותו במקומות האלה כדי לתהות.
והיוצר הזה נשמע לפעמים כמו שילוב סהרורי של להקת "הבילויים" וגבריאל בלחסן. מנבל את פיו ומתפייט, מרכיב נוף במשפטים מהלכי קסם כמו "מול הים יש כותנה" ("עשב ימינו"), מלכלך בפרוורטיות אמביוולנטית בשיר "כרמיאל", מרגש בנואשות בשיר "לא יכול לקום בבוקר" וחותם שיר ("הרפתקאות א'") בשאלה-הצהרה: "איפה הכנרת?"
קשה לעיתים לדעת אם בשן צוחק או רציני, והמהתלה הולמת דווקא כאשר מתחילים להאמין. אבל בסופו של דבר, וגם בתחילתו, הניסיון האווילי להגדיר לצורך פיענוח, עלול להשכיח את העובדה המרכזית: לבני בשן יש שירים יפים. הלהקה שלו, שעיבדה אותם, כוללת את שי ברוך, איתמר ברק, איתמר רוטשילד ואייל תלמודי.
בשן משתמש במוזיקה פופית כדי לבטא ערכים רוקיים (מחאה, חשיפה אישית) ובעוצמה רוקית כדי להשתעשע במילים. בניגוד לזמרים המשתוקקים להשמיע את עצמם, אך מחקים קולות של אחרים - בשן משמיע בהחלטיות את קולו בלי לטשטש ולהידמות לאף אחד וסביב האמת הזו מתלכדים שיריו המנוגדים.
ועוד עניין שמאחד את השירים הוא החיפוש אחר אהבה, שאצל בשן מתרחש
במסלול לא שגרתי ולא תמיד ישיר, למשל בשיר "דפוק וזרוק". "אהובותי (אהוב אותי – ת.ל) וצרובותי הלכו לבאר. צרובותי שתה, מי נשאר? אהובותי. סופסוף אהובותי", הוא מכריז, ומיד עובר לקאוור של השיר הרוסי הישן "ליושינקה", כואב עם "הוא שב אלייך ליושינקה, מדוע לא חיכית לו?", ומסיים ב"תני לי דת" - דואט עתיר מיתרים ומעלה חיוכים עם ריקי בליך.
החיוכים נשארים גם אחרי שהאלבום מסתיים, כי בשן אמנם מגדיר את עצמו כ"ברווז במים עכורים" (בשיר "שמע ישראל"), אך הוא "שואף לנקיים". והשאיפה הזו, שנשמעת כנה, היא מחייבת אבל גם מתחבבת. "קבל עכשיו באהבה את כל מה שניתן לך?" קיבלתי.
- בני בשן, "שירי עם אישיים"
