תמכו במרצים כדי למנוע את שיבת הפאודליזם

נוח להאשים את חברי הסגל האקדמי שהם מנהלים שביתה אנוכית, אליטיסטית ומיותרת. מה שהציבור לא מבין הוא ששביתת המרצים היא חלוץ נגד מגמה המאיימת על רוב מי שיקרא את המאמר הנוכחי. לטובת כולנו, מוטב שהמרצים יצליחו.

המדיניות החברתית-כלכלית של ממשלות ישראל מובילה אל יעד בלתי נמנע: ביטול המעמד הבינוני ויצירת פיאודליזם בסגנון ימי הביניים. בראש המדינה תעמוד שכבה דקה של "אצילים", וכל שאר האוכלוסיה תספק לה שירותים שונים: הוראה לילדים, בריאות, מלצרות בבתי קפה וכדומה. המדינה תעניק רשת ביטחון לחלשים ביותר, אבל תתנער לגמרי מאחריות כלפי המעמד הבינוני, והוא ייעלם בהדרגה. התהליך הוא ארוך, אבל הוא מתחיל על השולחן כרגע: הכרזת מלחמה על כל תנאי העבודה המאורגנת, ובמקרה הנוכחי, על הסכם השכר של המרצים.

ההמצאה הגדולה של המאה ה-20 היתה המעמד הבינוני. בדור של אבותינו היה ברור שאיש השירות הציבורי - פקיד, מורה או עובד סוציאלי - יכול לחיות בכבוד. הוא יכול לרכוש דירה ורהיטים, לצרוך תרבות, לטוס מדי פעם לחו"ל, וגם לחסוך כסף לפרישה ולסייע לילדיו להשתלב בחיים. כל זה התקיים בזכות ביטחון סוציאלי לעובדים ובזכות הטבות ותנאים שונים. אבל בעתיד הקרוב כל המכשירים האלה ייכחדו.

שיעור העובדים המועסקים על-ידי חברות קבלן הולך ועולה, לא רק באבטחה ובניקיון, אלא גם כפקידים בבנק, במשרדי הממשלה, בהוראה, וכן, גם באוניברסיטאות. ומה בדבר העובדים המאורגנים, החזקים יחסית? הם מקוצצים בכל פה במטרה מוצהרת לשבור אותם. יש סיכוי גדול שאתם, הקוראים, מועסקים בחברת כוח אדם, ואם לא אתם אז כשבתכם תשחרר מהצבא היא תועסק כך. היא כבר לא תוכל לשבור קרן השתלמות כדי לממן בר-מצווה לבן.

מה לגבי פקידי האוצר? האם הם לא מבינים שהם פוגעים בתנאים שלהם עצמם? לא. המשרות הבכירות באוצר מאויישות בידי אנשים צעירים, שיסיימו קדנציה וימהרו אל המגזר הפרטי. הממונה על השכר, נניח, המקמץ כעת באופן מביש בתנאי השכר למורים, ינחת בוודאי בעוד שנתיים במשרה מרופדת במגזר הפרטי. עובד ציבור אמיתי צריך להיות נאמן לטובת המדינה על כל שכבותיה, ולאו דוקא לאינטרס הצר של מצב הקופה.

חברי הסגל האקדמי היו פעם אי של יציבות במעמד הבינוני-גבוה, וגם עכשיו הם נהנים מארגון חזק יחסית וממעמד מכובד. האקדמאי הוא אדם שרכש השכלה ואינו משתמש בה כדי לייצר כסף, אלא כדי לייצר רעיונות וערכים, אותו דבק שמחזיק את החברה. הצרה היא, ששנים של תעמולה שכנעו אותנו שזו חוצפה לעבוד כמרצה, או כמורה, או כעובד

סוציאלי, ולבקש קיום בכבוד. רוצה כסף? לך תשחק בבורסה, או שתצטרף למשפחות הפשע, הזוכות לכבוד ולמעמד במקומותינו יותר מכל עובד ציבור.

תשאלו למה דווקא המרצים שובתים? הרי יש מי שמרוויחים הרבה פחות מהם. והתשובה היא: אדרבה! שביתת המרצים היא קטר למאבק של מגזרים אחרים, המקופחים בשכר ובתנאים, ואשר המגזרים שאליהם הם שייכים הולכים אל עברי פי פחת: החינוך, השיטור, הסיעוד. אנו המרצים נאבקים היום על שחיקת שכרנו. אנו אמנם קבוצת עובדים קטנה, יש מי שיאמר גם אליטיסטית, אבל המאבק הוא של המעמד הבינוני כולו. זכרו, המאבק שלנו היום הוא מתרס בדרך למאבק הבא שלכם. אם תרצו שגם הנכד שלכם יחזיק בתנאי עבודה סבירים, זה הזמן לתמוך בנו!

ד"ר יונתן בן-דב, מרצה באוניברסיטת חיפה