גנאי לציון

המפגש בין שביתת המורים לחנוכה מעניק לנו הזדמנות לבחון את משמעות החינוך, החולק עם החג שורש משותף, חנ"ך.

את החינוך המקובל ניתן להגדיר בשתי דרכים: 1. אימון, הקניית כלים והרגלים; 2. הקניית ידיעות (בדרך כלל יצוין במונח "הוראה"). ההגדרה השנייה נושאת אופי ניטרלי יותר ובדרך כלל נועדה למורים מקצועיים. אולם כיום, עם גידול הנגישות למידע, ישנם קולות הקוראים להסב את ההוראה מהקניית ידע (הגדרה 2) להקניית כלים (הגדרה 1), על סמך ההנחה שבעידן התקשורת האלקטרונית הידע הוא מצרך זמין, ומה שצריך ללמוד הוא כיצד לארגן אותו. לפי ההיגיון הזה נצטרך מעתה לכנות את המורה למתמטיקה/ספרות בשם "מחנך", דהיינו, מאמן. אולם, הכינוי "מחנך/כת" מיועד אצלנו לא לאנשים העוסקים בהקניית דעת או כלים, אלא דווקא לאלו שאמורים לתת ערך מוסף לתלמיד. ובכן, מהו הערך המוסף?

כאן נכנס חג החנוכה לתמונה. מבחינה היסטורית מציין "חנוכה" את חנוכת המזבח, את חידוש העבודה בבית המקדש שחולל על ידי הכובש היווני. אולם, במהלך הדורות הוצב במרכזן של חגיגות החנוכה לא המזבח, כי אם הכד הקטן ששמנו הדל הספיק באורח פלא לשמונה ימי אור. הסיפור הזה – במיוחד אם אינך מקבל/ת אותו כפשוטו – מייצג את משמעות החג במסורת היהודית. אם חנוכת המזבח נתפשת כפעולה של חידוש, של יצירת יש מאין, הרי שחנוכת פך השמן מדברת על מיצויו של פוטנציאל נסתר. הכד הקטן – כמו המכבים המעטים – הצליח למצות מקרבו כוחות מופלאים בעת שנדרש לכך. חנוכה, לפיכך, הוא חג ניצחון הכוחות הפנימיים על פני האיומים מבחוץ. הסיפור שלו מעניק לאדם תקווה: כוחות הצמיחה וההתפתחות טמונים בתוכך; ככל שתהיה נאמן יותר לעצמך כך יגדל כוחך להתמודד עם המציאות.

חינוך, לפי הדגם זה, אינו רק הקניה של ידע או כלים חיצוניים לתלמיד, אלא גידול ופיתוח הפוטנציאל הטמון בו. וכך, ככל הנראה, הבין אותו מחבר ספר משלי, בהדרכתו "חנוך לנער על פי דרכו" - דרכו ולא דרכך. המאמץ העיקרי של המורה צריך להיות עידוד התלמיד לפתח את יכולותיו, לגבש את אישיותו, ולא לכפות עליו מערכות ידע חיצוניות. במקום לעצב את החניך מבחוץ, יש להצמיח אותו מבפנים.

אפקט ריש לקיש

אבהיר את כוונתי דרך הצבתם של שני מודלים חינוכיים זה מול זה. התרבות ההלניסטית הורישה לנו את סיפור פיגמליון, שבפיתוחיו המאוחרים הפך ל"אפקט פיגמליון" (נבואה המגשימה את עצמה). פיגמליון, על פי הסיפור, היה אומן שיצר פסל של אישה יפהפיה כל כך עד שהתאהב בה. אהבתו העזה הרשימה את ונוס והיא העניקה חיים לפסל האבן. משמעותו החינוכית של אפקט פיגמליון היא, שהצלחתו של התלמיד תלויה פעמים רבות במה שחושב עליו המורה, ללא קשר לתכונותיו האמיתיות. ובהקשר שלנו: פיגמליון מציב דגם חינוכי של עיצוב האדם מבחוץ, מבלי להתייחס ל"פנים". וזה גם מה שעומד בלבו של המחזה "פיגמליון", המוכר יותר כ"גבירתי הנאווה": פרופסור לאנגלית המתערב עם ידידו שיוכל להפוך מוכרת פרחים המונית לליידי רק בעזרת שינוי חיתוך הדיבור שלה.

ביקורת יהודית על החינוך הפיגמליוני מציע הסיפור אודות רבי יונתן אייבשיץ שהתערב עם עמיתו הגוי על האפשרות לשנות את טבעו של היצור החי. הגוי טען שבעזרת "חינוך" נכון ניתן להפוך כל אחד, ללא שום קשר לתכונות הבסיס, למה שחפץ בו המחנך. כדי להוכיח את צדקתו הזמין הגוי את הרב לסעודה שבה הגיש חתול מאולף את האוכל. אולם, ברגע שבו עבר עכבר בחדר, השליך החתול את הכלים מידיו וזינק עליו. והנמשל ברור: ניתן לעצב התנהגות חיצונית, אולם חינוך שאינו מתחשב בעולמו הפנימי של החניך, סופו להיכשל.

כנגד הדגם הפיגמליוני הורישה לנו היהדות דגם אלטרנטיבי. שני חכמים מפורסמים מתוארים בספרות התלמודית כמי שהתחילו ללמוד בגיל מבוגר רק לאחר שאדם משמעותי זיהה את הפוטנציאל הטמון בהם. האחד הוא רבי עקיבא, רועה צאן אנאלפבית עד גיל 40, שרק לאחר שבת אדוניו זיהתה את אופיו המיוחד ("ראתה אותו שהוא מעולה וצנוע") הלך ללמוד תורה. השני הוא ריש לקיש, שודד שחזר בתשובה לאחר שזינק על רב יוחנן במטרה לאונסו. גם כאן, במקום להתרשם מחזותו החיצונית של הבריון (עגילים בגבות? כתובות קעקע?) מזהה בו הרב את הפוטנציאל – "כוחך לתורה" – ומצליח להביא אותו לבית המדרש.

בחזרה למציאות

הפנמה של הדגם החינוכי הזה פירושה, שבמקביל להכשרת המורים כסוכנים של ידע, יש להעניק להם הכשרה אנושית מקיפה: התמחות בפיתוח יכולות רגשיות, פסיכולוגיות וחברתיות של התלמידים. בניגוד למגמה המתחזקת כיום של הערכת מורים על סמך הישגי התלמידים, ראוי לפתח מדדים של צמיחה אישית ובריאות נפשית.

אוטופיה? ניתוק מהמציאות? נראה לי שלא. באופן עובדתי, רוב הפונים לתחומי ההוראה בבתי הספר מתלבטים בין מקצועות כמו עבודה סוציאלית וסיעוד ולא בין מחשבים ומשפטים, מה שמעיד על נטייתם הבסיסית. במקביל, קל להוכיח שרבות מבעיותיהם של המורים שייכות לתחום ההתנהגותי של תלמידיהם ולא ההישגי. אם נבחן, למשל, את הדרישה (המוצדקת!) להקטין כיתות, הרי שהיא צומחת מתוך הקושי לתת יחס אישי לתלמיד, לשלוט באקלים החברתי הכיתתי ולא מאי-היכולת להעביר מידע, שהרי באוניברסיטה יכול מרצה אחד ללמד גם מאה סטודנטים ויותר.

הקניית ידע ופיתוח כלי חשיבה וביקורת הם מטרות חינוכיות חשובות, אך הם צריכים ללכת יחד עם פיתוח האישיות ועולם הערכים. הרפורמה בחינוך צריכה להתחיל במכללות להכשרת מורים ולהמשיך לבתי הספר, שם יתוגברו המורים בהדרכה מקצועית של מטפלים ומנחי קבוצות (ולא רק במודלים מעולם העסקים). כך תהפוך מערכת החינוך לחממה לצמיחה אישית ומדינת ישראל תזכה לתשתית בריאה.