הפמיניזם מסכן אותנו

עוד לפני משפטו של חיים רמון העלתה כאן פעילה פמיניסטית נימוקים פוליטיים להרשעתו. כעת, משהורשע ונענש וחזר לעבודתו הפוליטית, מאיימת פעילה אחרת בהפרת הסדר הציבורי בתגובה. הדברים מתקבלים בשקט, כי בשני העשורים האחרונים כבר התרגלנו לכך שדמויות המתיימרות לייצג את האינטרס של המין הנשי מקבלות במה חופשית לאמירות שיש בהן המרדה, הטיית דין בוטה ואיומים בסגנון המאפיה.

מנהיגות התנועה הפמיניסטית יצרה את מוקד הכוח שלה בעבודה עיקשת לאורך עשרות שנים, וחדרה לכל זרועות השלטון: המחוקקת (הוועדה לקידום מעמד האשה), המבצעת (משרד הרווחה, המשטרה, יועצות שונות למעמד האשה), השופטת (בתי המשפט והפרקליטות), ובעיקר לזרוע החזקה מכולן, זו שכל האחרות פוחדות ממנה: הזרוע המדווחת.

חלקים מהתקשורת מתגייסים להטות דין במקרים החשובים למאבק הפמיניסטי. ההפגנה נגד עיסקת הטיעון עם משה קצב אורגנה, במידה רבה, על ידי התקשורת, שהפגיזה בכותרות כמו "נפגשים מחר בכיכר". המנהג הקבוע לפרסם את תמונתם של חשודים בעבירות מין, אך להעניק למתלוננות חסינות מזיהוי גם אם התברר ששיקרו, מאפשר עריכת משפטי ראווה ו"זובורים" פומביים לדמויות מפורסמות וסמלי שילטון, מבלי להזדקק כלל להליך החוקי והמשפטי, שבו (מה לעשות) חשודים יוצאים לעיתים זכאים. גם אנשי תקשורת, נזכרנו השבוע, אינם חסינים.

אחד המחקרים האלה הקיף 32 מדינות, כולל ישראל. הוא נערך על ידי מורי סטראוס, אחד המומחים המובילים בעולם בנושא האלימות בין בני זוג, שמצא כי ב-18.6% מהזוגות בישראל קיימת אלימות פיזית כלשהי ביחסים (פחות מאשר במרבית המדינות שנבדקו). ב-9.8% ממקרי האלימות בזוגות האלה הגבר הוא האלים, ב-27.8% האשה היא האלימה וב-62.3% האלימות היא הדדית. המחקר מצא גם קשר מובהק בין דומיננטיות נשית בזוגיות לבין אלימות נשית, והפריך את הטענות שרוב האלימות הנשית היא בגדר הגנה עצמית. מסקנה: אין כאן רעים מול טובות. שני המינים פגומים, ואף על פי כן האהבה תנצח.

בצבא שלנו נערך ניסוי מתמשך בהחדרת חיילות ליחידות לוחמות (למרות שלחימה היא כביכול פגם גברי, ונשים בכלל טובות בלעשות שלום). התוצאה, לדעת חוקרים ואנשי צבא, היא בלבול היחידות האלה, החלשתן, ויצירת אתוס לחימה חדש שבו פינוי פצועים מקבל קדימות על חתירה למגע עם האויב והכרעתו. גברים, כך מתברר, מתוכנתים להילחם בחירוף נפש כדי להגן על הנשים והילדים בעורף. אבל כשחלק מהנשים נמצאות איתם בחזית, תפקידם כלוחמים פחות ברור להם, המוטיבציה שלם יורדת ודעתם מוסחת. זה לא ממש מפתיע, כשחושבים על זה.

גיל רונן, יו"ר ארגון "הפמיליסטים"