לא האינטרנט משטח את המוח האנושי

בשבוע שבו תקפה דוריס לסינג, כלת פרס נובל לספרות, את האינטרנט כמקור השטחיות והאיוולת בעולמנו, אספתי ציטטות מקריות מדיווחים בתקשורת: קצין משטרה בכיר אמר על השוטרים שהואשמו בהטמנת מטעני נפץ כי "הם יהיו שוטרים לשעבר בזמן קצר"; מגישת תוכנית בוקר בטלוויזיה קראה לשופט העליון בדימוס מישְאָל חשין והביעה הערכה לרודי ג'וליאני בטענה כי "יצא מהארון"; מורה בשביתה דיבר על "דברים המונחים על אמות המאזניים" ואילו עיתון הארץ, שדיווח על נאומה של לסינג, כינה אותה בכותרת בעמוד השער של מהדורת האינטרנט שלו "חתנית פרס נובל".

צבר הבורות, העילגות והשטחיות הזה מוכיח, לכאורה את טענותיה של לסינג. אנחנו חיים בעולם שבו ידע והשכלה מוערכים הרבה פחות מכסף או יופי, היכולת לבקר ולנתח רעיונות אינה נחשבת ליתרון גדול ומערכת החינוך מנפיקה בוגרים שתוכנתו לחשוב בתבניות מקובלות ולהתנהל בתוך מציאות שלכאורה מעוצבת על ידי כוחות טבע אנונימיים ובלתי מובנים.

קצינים בכירים אינם מסוגלים לנסח רעיון פשוט בצורה מובנת, עורכי תוכניות אינם מזדעזעים כשהמגישים שלהם מפגינים בורות גדולה בעניינים שעל סדר היום, וגם היומרניים שבעיתונים מעסיקים כתבים ועורכים עילגים עד מבוכה.

אלא שלסינג טועה בהאשימה את האינטרנט. היא בת 88, ויכול להיות שבגילה קשה לה להתרגל לטכנולוגיה חדשה ולתביעותיה. אחרי הכול, כשכותבים סיפור במחברת, הסיכוי שלמחרת בבוקר תפתחו את המחברת ותגלו שהוא נמחק כי שכחתם להכין ממנו עותק, קטן ביותר.

אבא שלי, שצעיר מלסינג רק בשנים בודדות, מעדיף מכתבים על פני דואר אלקטרוני שאותו הוא מכנה "e-mail והבלשים" ואילו אמא שלי גולשת בשמחה וחולשת על ההתנהלויות המשפחתיות באמצעות המסנג'ר וה-ICQ. יש אנשים שמסתגלים בקושי לשינויים, ואחרים שמתלהבים וממהרים לחקור את האפשרויות החדשות שהטכנולוגיה מעמידה לרשותם. בכל מקרה, גילויי הרדידות וחוסר הידע שציטטתי למעלה באו כולם מפיהם של אנשים שלמדו והתחנכו בטרם היות האינטרנט. הם חיים ופועלים בתוך חברת שפע שמעריצה עושר ומתפעמת מחיצוניות, שבה עיתונים מעדיפים לפרוש את הגיגיהם של דוגמניות וספורטאים ורק לעיתים רחוקות מזכירים מדענים או משוררים, חברה שמחלקת את תקציביה כך שאיכשהו תמיד לא נשאר לה כסף לחינוך.

אלא שבכל העושר הזה צריך לדעת להשתמש. ספרייה אינסופית, גם כשהיא מונחת על השולחן וכל כרכיה נמצאים במרחק קליק זעיר, היא חסרת כל תועלת ללא יכולת התמצאות, סינון, ניווט ועוד יותר מזה - ללא תאוות ידע. ההעדפה הברורה של הנמנום המוחי שכה נפוצה בימינו לא החלה עם האינטרנט. קדמו לה הצגות הבידור הזולות בכיכר העיר, ספרות הטראש והטלוויזיה, שהעניקו לרבבות את האפשרות לברוח מכל צורך לחשוב בכוחות עצמם. אלה, אם יותר לי, עשו זאת אפילו בהצלחה גדולה יותר מהרשת.

דפנה לוי, עיתונאית