בת יענה באשקלון
בין שלוות השוק לגראד הקטלני מפרידות רק יריעות ברזנט. אבל אם ראש העיר לא רואה את הסכנה - למה שבירושלים ובפריז יראו?
ממעוף הגראד רואים הרבה גגות אדומים באשקלון, תקרות רביץ חלשלושות, בעיקר לאורך הים. בשכונות הוותיקות, ערבוביה של בטון שלא בנוי להתנגשות עם צינור מעופף, ובתים ישנים, רובם משנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת. יותר ממאה-אלף תושבים חיים באשקלון כיום. אם הגראד הפלסטיני יעשה לה את מה שעשה הקסאם לשדרות, עוד מעט יגורו כאן רק 90 אלף איש. החמאס יתפתח ככל שאשקלון תתכווץ. אבל כאן, בינתיים, הדחקה זה שם המשחק.
אחד משני השרים האשקלונים, אבי דיכטר, הזהיר בישיבת הממשלה השבוע, שעירו אוטוטו מסתפחת למעגל המוות של הטרור המעופף. "במקום 25 אלף, יהיו בקרוב רבע-מיליון ישראלים תחת איום הרקטות הפלסטיניות", הזהיר. מדי זריחה הוא שומע מביתו את המסוקים הממהרים למארב בוקר על גבול הרצועה. אבל חוץ ממנו ומהשר יצחק כהן מש"ס, שכנו לרחוב, מי שומע בירושלים? אולמרט "לא נמגן את עצמנו לדעת"? מופז "אחרי ההתנתקות נפגע בעוצמה בכל מי שיעז לשגר רקטות"? ברק "הדרך לעצירת הקסאמים עוד ארוכה"? אילון "אין לתקוף בעזה עכשיו, זה יחליש את אבו-מאזן?"
יום חמישי בבוקר השבוע, השלישי בימי השוק הפתוח באשקלון. במתחם בן כ-4,000 מטרים, מתקבצים כבר כמה מאות ראשונים של אזרחים טרודים. במהלך היום יפקדו את הדוכנים מדיפי ריח הירק והפרי המשכרים ריבוא אדם, אולי יותר. הם מעדיפים את קסם השוק הלא מקורה - גם טרי וגם זול יותר. אבל בינם לבין הגראד מפרידים רק הרצון הרע של חאלד משעל, ויריעות הברזנט שמעל הדוכנים.
מבחינת הטווח, כפי שהוכח בפגיעת הקסאם לפני כשנתיים וחצי בבית-הספר המקיף אורט הנרי רונסון, הרקטות
למרות גשם של קסאמים:
הקבינט מחכה לבּוש
רוני סופר
עמדת ראש הממשלה התקבלה: כל עוד לא תהיה "הסלמה משמעותית" במצב הביטחוני, צה"ל לא ישנה את מדיניותו לפחות עד לביקור הנשיא האמריקני בארץ
בינתיים זה עובד לו ולהם. התושבים מדחיקים, מקיימים שגרה של עיר חוף, כמו הייתה זו ניס בריוויירה הצרפתית. אנשים יורדים לשוק, אחרים יוצאים לנשום אוויר ים במרינה היפה, לראות ולהיראות במיטב המחלצות בטיילת בר-כוכבא משובבת הנפש. הגלים רגועים, פירות הים במסעדות נעימי חיך, המחיר סביר. אצל רוז'ה במגדל, הבנויה על בתי מג'דל הפלסטינית, מדברים על הפועל אשקלון, לא על הגראד. כדורגל מעניין הרבה יותר מאבו-מאזן ומאיסמעיל הנייה. שלוות עולמים.
רק אם ירימו את העיניים דרומה, יראו את הצפלין המתריע מעל נתיב העשרה, את הקוברות התורניות, האורבות במעגל פטרול לחוליית המשגרים התורנית, את ארובת רוטנברג מטווחת רקטות, את שמי עזה, כרך המוות והטרור. אבל אף אחד לא מביט למעלה, קדימה, אל המחר. באשקלון רואים את הכל חוץ מהיום שיבוא, היום של הפצצה. ואם מאשקלון לא רואים, אז למה שמירושלים יראו?
אין מלחמות שמחות
השכן, אלי מויאל משדרות, התפטר השבוע ויום אחרי נענה לברק, שקרא לו לחזור. אותו ברק שהצהיר בכנס המכון למחקרי ביטחון לאומי, לא הרחק מדירת היוקרה שלו במגדלי אקירוב, שהדרך להפסקת הקסאמים עוד ארוכה. היא ארוכה, אומר מויאל, כי ממשלת ישראל בחרה בדרך הזאת.
לקח אחד לא הפיקה הממשלה ממלחמת לבנון - הלקח שהציג גבי אשכנזי השבוע: "לא ננצח את הטרור בלי שליטה בשטח". ושליטה בשטח - לצערם של אולמרט, בוש, האו"ם והאיחוד האירופי - היא שיטת ליברמן דווקא: להיכנס לעזה ולשלוט בה, עד להחלפת צה"ל בכוחות בינלאומיים, או פלסטינים שוחרי שלום. מה שיבוא קודם.
אל מול ארגוני הטרור מעזה, שטענו השבוע שהתפטרות מויאל היא ניצחון פלסטיני, חידשה ישראל ביום רביעי את המשא-ומתן עליו הוכרז באנאפוליס. האווירה הייתה מתוחה. 20 רקטות על שדרות ועוטף עזה ושישה הרוגים פלסטינים במבצע צה"ל בחאן-יונס, לא עושים שמח. בטח הם לא מרנינים עבור מי שרוצה לדבר שלום, אך בינתיים רואה בעיקר מלחמה.
ובמלחמה זאת, שלא כמו במלחמות של פעם, יחסי הציבור מנסים להראות שדבש כאן. אז מה אם בג"ץ מתח השבוע ביקורת על הממשלה בשאלה המיגון שהבטיחה? אז מה אם הקבינט אמר "לא" למבצע רחב בעזה ו"כן" להמשך הפעולות יזומות, שלכולם ברור שלא יעצרו את הקסאם ואת אחיו הבכור, הגראד?
לשכת ראש הממשלה מדווחת לאחר הקבינט על 970 שיגורי קסאמים מאז ינואר, על 1,200 פצצות מרגמה שנורו למערב הנגב. אבל באותה נשימה ממש, היא מדווחת על שביעות רצון מהישגי צה"ל בפעילות המוגבלת שאישרו לו. זה כנראה בבחינת ייפוי המציאות הלא נעימה.
"מישהו בחלונות הגבוהים", אומר לנו שר בכיר המכיר את ישיבות הקבינט מבפנים, "איבד את המצפן במלחמת ההתשה הזאת. הוא לא נכנס למבצע רחב בעזה - אך גם אינו ממגן את בתי התושבים. הוא גם אומר שהוא במלחמה - וגם מדבר על חשש שפעולה גדולה תפגע בסיכוי השלום. נכון, לא צריך רק להתגונן - צריך לתקוף", אמר - ונשאר לשבת ליד שולחן הממשלה.
אורות עיוועים
עיר האורות פריז תארח ביום שני הקרוב את ועידת הארצות התורמות למדינה הפלסטינית שבדרך. המספרים מרשימים: 90 מדינות, כולל הליגה הערבית, צפויות לשלוח שרי חוץ וסגניהם לאחד ממבצעי ההתרמה הגדולים בעשור האחרון. יותר מחמישה מיליארד וחצי דולר מבקשים טוני בלייר ונשיא צרפת סרקוזי לגייס עבור חלומו של אבו-מאזן.
בלייר עצמו נועד השבוע ראש הממשלה הפלסטיני פיאד ועם שר הביטחון ברק ב"אמריקן קולוני" הירושלמי. ברק, שחזר רגע לפני מפיקוח על המלחמה שמנהל צה"ל מול הטרור של חאן יונס, ישב לדבר שלום. בלייר - שליח הקרוורטט ואולי בקרוב נשיא האיחוד האירופי - מאמין ואופטימיסט גדול. הוא העלה שורה של פרויקטים: בניית אלפי יחידות דיור לפלסטינים, שיקום הביוב של בית להייה, פרוזדור שלום עם היפנים בעמק הירדן, אזור תעשייה עם הטורקים בתרקומיא שליד חברון, ריאות ירוקות בשטחים הפלסטינים בג'נין ובשכם.
פיאד, המאמין שהכלכלה תנצח את החמאס; ברק, המאמין שרק צה"ל יכול - שניהם הלכו קסם אחרי האופטימיות של בלייר. הסיכום: שורת הפרויקטים יעלו על השולחן בכנס בפריז. התורמות יתנו כסף, והרבה. הן רוצות מזרח תיכון שקט, שיעמוד בחזית החדשה מול איראן והאיסלאם הקיצוני. פיאד ובלייר יוכלו לומר: הנה אנחנו מייצרים אלטרנטיבה למלחמה. ציפי לבני תוכל לומר, שישראל מתאמצת להקים מדינה פלסטינית כחלק מהמזרח התיכון החדש. האופוריה בהתגלמותה.
לאחר הוועידה יחזרו בצרפת לעסוק בשביתות הגדולות ובתענוגות הקטנים, שמעניקים החיים למי שבפעם האחרונה שמע קולות נפץ רק ב-14 ביולי. אורות העוועים של פריז, וושינגטון, ברלין ורומא מכים את החולמים בעיוורון. עיוורון זה מונע מהם לראות היום, וגם מחר, שמדרום לאשקלון, ברצועת עזה, יש מלחמה ויש חמאס, יש הנחיות מדמשק ויש הרבה כסף מטהרן. עד שמישהו - וראוי שיהיו אלה צה"ל וממשלת ישראל - לא יעצור את המלחמה, האמנם יש טעם לדבר שלום?
לפנייה לכתב/ת 
ארובות רוטנברג. למה לי פאניקה עכשיו?
צילום: צפריר אביוב
מהצרי והרקטה. אכול ושתה
צילום: רן ידעי
ברק, פיאד ובלייר. אופוריה רבתי
צילום: אריאל חרמוני
מומלצים
