רק בכוח מעדכנים את סל התרופות
מערכת הבריאות מנהלת את הקצאת התרופות ללא מדיניות סדורה, ולפיכך סל התרופות מתעדכן רק תחת לחץ ציבורי
נדיר מאוד למצוא מחלוקת בנושאים חברתיים, כאשר שני הצדדים מציגים טיעונים מוסריים וחברתיים בעלי משקל כבד, ואין מדובר בחלוקה פשוטה של "קפיטליסטים" מול "סוציאליסטים" או "חברתיים" מול "בעלי הון". כזו היא המחלוקת הציבורית בדבר הוצאת תרופות מצילות חיים ומאריכות חיים מהשב"ן (שירות ביטוחי נוסף).
הצדדים לכאן ולכאן די ברורים: רוב האוכלוסייה יכולה להרשות לעצמה שירות ביטוחי רפואי נוסף, כך שתהא מבוטחת על ידי קופות החולים. המצב האידיאלי אפוא היה, שאוכלוסיה זו הייתה רוכשת את אותו ביטוח, וכך מאפשרת הקצאת תקציב מדינה לסל תרופות נדיב לאוכלוסייה החלשה מבחינה כלכלית.
תפקידו של סל הבריאות הוא להוות ביטוח רפואי שהמדינה מעניקה לאזרחים שאינם יכולים לרכוש את התרופות. זה הרעיון היסודי של חוק בריאות ממלכתי חינם, ובמדינה מתוקנת זו הייתה צריכה להיות המדיניות הפשוטה.
אלא שמדינת ישראל התרגלה שאין היא מתנהלת אלא בהפעלת לחץ ציבורי, ומשרד האוצר אינו מכיר שפה של התנהלות הנובעת ממדיניות ראויה. על כן, המתנגדים לכך שקופות החולים יוכלו לספק תרופות מצילות חיים שאינן כלולות בסל כחלק מהשירות הביטוחי, טוענים כי הדבר ייצור מצב שרק לשכבות החלשות כלכלית יהיה אינטרס להגדיל את הסל. כיוון שכוחן הפוליטי חלש - לא יופעל לחץ לעדכן את הסל, וכך יוחמר מצבן. כלומר: במדינת ישראל אפשר לנהל מדיניות צודקת רק אם יש לחץ פוליטי, ושאלות הצדק והמוסר בלתי רלוונטיות. האין זה חלם?
ומה יקרה אם אכן תתקבל ההצעה שהשב"ן לא יכלול ביטוחי תרופות מצילות חיים שאינן בסל? המרוויחים היחידים מתהליך זה יהיו חברות הביטוח הפרטיות. הן ימכרו ביטוחים פרטיים לשכבה צרה של מי שיכולים לעמוד במחיר הביטוח הפרטי. כך תיווצר שכבה דקה של עשירים שלהם ביטוח פרטי מצוין, ביניהם גם מנהלי חברות הביטוח הפרטיות, שיעשו קופה גדולה על חשבון מדיניות שהיא לכאורה חברתית. מצד שני, אכן קיימת סכנה של ממש ששכבות חלשות יישארו ללא ביטוח רפואי ראוי.
אולי זו ההזדמנות לנהל את המדיניות בצורה של מדינה מתוקנת. אם ייקבע מנגנון קבוע של עדכון סל הבריאות כחלק מתקציב המדינה או מהתל"ג, ולא יהיה צורך בלחץ ציבורי, שכן מדובר בתהליך אוטומטי (עלות עדכון התרופות מצילות החיים ומאריכות החיים די קבוע), אזי ניתן יהיה לאפשר לקופות החולים להציע את השרות הביטוחי למבוטחים המסוגלים לשלם בעדו, ואילו תקציב המדינה יתמקד במה שראוי: ברגולציה ובסיוע לאלה שאינם מסוגלים בינתיים לדאוג לעצמם במישור הכלכלי.
מבחינת התדמית הציבורית, נראה כי עמדת המבקשים לאסור על קופות החולים לבטח תרופות שאינן כלולות בסל היא "חברתית" יותר. ברם, דומה כי הפעם הצעד החברתי הנכון ביותר הוא לפעול בצורה הפשוטה והמסודרת, ולא בשיטה מוזרה של מדיניות שעיקרה הבטחת הלחץ על האוצר כדי שהוא יעדכן את הסל כראוי. דווקא בדרך המאפשרת לקופות החולים לספק תרופות שאינן כלולות בסל, תיווצר מדיניות חברתית הוגנת יותר ושוויונית יותר.
כלפי חוץ ייתכן שהצעד נראה הפוך, שכן המדינה תסכים שלשכבת הביניים יהיה ביטוח רפואי שלא כולם יכולים להרשות לעצמם. אולם למעשה מדובר בדבר הנכון ביותר והצודק ביותר, ועל כן גם המוסרי ביותר. כל זה בתנאי שנתנהל בצורה של מדינה מתוקנת, שמעצבת מדיניות ומממשת אותה לא מכוחו של לחץ ציבורי, אלא מסיבה פשוטה להפליא: בשל העובדה שזו המדיניות הנכונה.
הרב יובל שרלו חבר בוועדת סל התרופות
