בשביל זה שבתנו?
התחושה הכללית שעולה מההסכם עם המורים היא, "יהיה בסדר, סחבק". סחבק זה אני. וסחבק לא בטוח שיהיה בסדר, כי מה שלא נסגר עכשיו, לא ייסגר לעולם
אינספור פעמים דמיינתי את השיעור הראשון שלאחר השביתה. דמיינתי את הילדים נרגשים, שמחים להגיע לבית הספר. דמיינתי אותם גאים במוריהם על המאבק הנחוש. דמיינתי אותם מרגישים אחרת לגבי המוסד הזה. לא כיוון שהיתה להם ציפייה להיות עדים לשינוי מיידי, אלא בעקבות העובדה שהם נחשפו לזווית אחרת בקרב מוריהם. זווית מעוררת הערכה.
דמיינתי את הרפורמה: שינוי מהותי באופי שבוע העבודה של המורה, צמצום מספר תלמידים בכיתה בפרק זמן סביר, שעות אבודות שיחזרו אליי, העלאה משמעותית בשכר כך שרבים וטובים יחליטו להירשם לבתי הספר להכשרת מורים.
כך דמיינתי.
ואז הגיע יום חמישי בבוקר. אני מתכוונת לפנות בוקר. אז התעוררתי. חיפשתי דיווח על חתימת הסכם במהלך הלילה, או לחילופין, על כניסתם של צווי המניעה לתוקף. אך לא היה כזה. בפיזור נפש ארגנתי את התיק והתכוננתי לצאת לבית הספר. בתחושת בלבול וסערת רגשות נכנסתי לאוטו ונסעתי לשם. בדרך שמעתי שנחתם הסכם. לא הספקתי לקלוט את כל הפרטים לגבי מהותו, אבל בלי קשר אליו, הטעם בפה היה מר. מר מאוד.
נדרשו לי שלושה ימים כדי למקד ולאפיין את מקורה של תחושת אי הנוחות.
התחושה הראשונית שלי היתה שנעשה הכל על מנת שצווי המניעה לא ייכנסו לתוקף. שנעשה הכל על מנת למנוע מהמורים להמשיך במאבק הנחוש. וכך נכנסתי לכיתה בשעה 08:30, כשמולי שישה תלמידים. שישה. כמה חיכיתי לשיעור הזה, הראשון. למפגש הזה שלאחר השביתה. כמה תכננתי את השיעור הזה. כמה התרגשתי לקראתו. שישה. בכך כבר אבד חלק גדול מהמשמעות של המפגש. ישבנו במעגל וביקשתי מהם לדבר בסבב. כולם אמרו שלא היה שווה. שלא קיבלנו כלום. שבשביל התוצאות שהושגו לא צריך היה לאבד חודשיים. כולם דיברו על כך שהשביתה נעשתה על גבם, שהם הנפסדים, ושאין הישג.
דבר אחד היה לי ברור לאורך כל השביתה. בלי קשר לתוכן ההישג, התלמידים חייבים להגיע כשהם מרגישים שהמורים "ניצחו", להגיע כשהם גאים ומעריכים, נרגשים ומלאי כבוד על מאבק נחוש, ועל הצלחה גורפת. לא כך הם באו. וזו בעיה.
תוך כדי השיחה עמם, הבנתי שההסכם שנחתם בשעות הבוקר עוד לא מוכר לי. לא קראתי אותו, לא ראיתי אותו, לא הספקתי ללמוד אותו. מה שידעתי עליו היה מה שנמסר אודותיו במהדורות החדשות. לא היו לי כלים לנסות לשכנע אותם שהם טועים. לא הייתי בטוחה שהם טועים. לא הכרתי את ההסכם על מנת להגן עליו בפני התלמידים שלי, שהרגע הודיעו לי שמבחינתם – המאבק נכשל. וזו עוד בעיה.
בדרך הביתה שחזרתי את מספר הפעמים בימי חיי בהם הייתי ערה 24 שעות ברצף. היו לא מעט פעמים כאלה. באף אחת מהן, לא סיימתי את אותן שעות עירות בתחושת רעננות, חדות חושים, ריכוז או עירנות. אולי יש לי הפרעה נוירולוגית פיזיולוגית מסוג נדיר, אך אני מתקשה להבין איך חותמים על הסכם לאחר שעות ארוכות של דיונים. נראה לי יותר הגיוני להכריז על כמה שעות של התרעננות, ואז לבחון שוב את תוכנו של ההסכם שנולד מתוך שעות ארוכות ומתישות של שיח. הסכם שנחתם כך יוצר תחושת מחטף, וגם זו בעיה.
לאחר שהצלחתי לעמוד מעט טוב יותר על פרטי ההסכם, אני עדיין לא מבינה אותו עד הסוף, אבל אני מבינה שחלק ממנו, החלק שעניינו הרפורמה, יידון בעתיד. חלקים אחרים ממנו מנוסחים בלשון מעורפלת משהו ("הממשלה תעשה מאמץ..."). התחושה הכללית שעולה ממנו היא "יהיה בסדר, סחבק". הסחבק הוא אני, וסחבק בכלל לא בטוח שיהיה בסדר. סחבק חי פה כבר כמה שנים. סחבק דור שביעי בארץ. וסחבק יודע שמה שלא נסגר עכשיו, סביר שלא ייסגר לעולם. סחבק גם מתנצל על השבתת השמחה, ועל פסימיות גורפת.
בשבוע הלימודים הקרוב אעשה מאמץ לשכנע את הילדים שהגענו להישגים לא מבוטלים. אנסה להזכיר להם את המאבק הגדול ביותר שהיה פה אי פעם. אזכיר להם את הנחישות ואת האומץ, את האחדות ואת ההתמסרות למאבק. אספר על הפגנות, כינוסים דיונים ופעילויות אחרות. אנסה לגרום להם להרגיש ש-60 ימי שביתה לא היו לשווא.
לפנייה לכתב/ת 
