איך נסתדר בלי העובדים הזרים?

העסקת הזרים מרחיבה את העוני

תוכנית ממשלתית חדשה שעניינה הפסקת העסקתם של עובדים זרים במשק הישראלי עד שנת 2014, באה במטרה לשים קץ לתופעה השלילית של ניצולם. שהרי מדובר בפגיעה באוכלוסיה חלשה והעשרתה של אוכלוסיה חזקה.

בתחום החקלאות הוגדלה מכסת העובדים הזרים בשנת 2007 מ-26 אלף ל-29 אלף. בתחום הסיעוד אין כלל מכסה, ומספר העובדים הזרים גדל ללא הפסקה.

זאת למרות שהממשלה אימצה את מסמך האג'נדה הכלכלית-חברתית לשנים 2008-2010, בו הושם דגש מיוחד על הצורך להגדיל את השתתפותן של נשים ערביות בשוק העבודה. שיעורן של אלה כיום עומד על 18% בלבד, לעומת ממוצע ארצי של 55% נשים מועסקות.

לכאורה קיימת כאן סתירה שאין לה הסבר. מחד הממשלה מאמצת שוב ושוב תוכניות לצמצום התלות בעובדים זרים, שלגביהן קיים קונצנזוס בצמרת הכלכלית הישראלית, אך מאידך הם ממשיכים להגיע ארצה.

בינתיים מתנהל בשטח משחק סכום אפס בין עובדים תאילנדים בחקלאות ובין נשים ערביות המבקשות לצאת לעבודה. הנשים שרבות מהן מתגוררות במרחק נגיעה מהמושבים המעסיקים פועלים מתאילנד, מסוגלות להשתלב בעבודה בחקלאות, וכך להוציא את משפחותיהן ממעגל העוני.

הבעיה היחידה היא עלות ההעסקה: העובד התאילנדי שמועסק שעות ארוכות בתמורה אפסית, יהיה תמיד זול יותר מהעובדת הערביה, שהיא אזרחית ישראלית הזכאית לכל הזכויות ולשכר עבור שעות נוספות. יתר על כן, דמי התיווך שמשלמים העובדים התאילנדים כדי לזכות במקום העבודה, מפרנסים סדרה של חברות כוח אדם שעם הפסקת תעשיית הייבוא הזו, הן צפויות להיעלם מהעולם. גם ההסכם שהיה אמור להיחתם עם ממשלת תאילנד במטרה להפסיק תופעה נלוזה זו, מתמסמס בהשפעת הלובי החקלאי.

עבור סוחרי העובדים והחקלאים מהווה העסקת הזרים פיתוי שאין לעמוד בפניו. אך בעוד בעלי הון בודדים וכמה חקלאים מרוויחים, המשק מפסיד והעוני מתפשט. עמותת "מען" הצליחה לארגן 200 עובדות חקלאות המועסקות בקשר הוגן וחוקי אצל עשרות חקלאים בצפון ובמרכז. לפיכך הטענה שאין תחליף לעובדים הזרים בחקלאות היא חסרת שחר. יש דווקא בסיס לתקווה כי המודל שבונה העמותה, של יחס הוגן בין מעסיקים שמחפשים עובדים איכותיים, ובין עובדים המבקשים לצאת ממעגל העוני וההשפלה יכול לשאת פרי.

אלא שכל עוד ממשיכה הממשלה לאפשר לסוחרי העובדים להמשיך בשלהם, אנו פועלים כנגד כל הסיכויים. אין אפשרות ליצור מומנטום אמיתי של קליטת עובדות ערביות בחקלאות, ולהגדיל את שיעור ההשתתפות של נשים ערביות כל עוד השדות מלאים בעובדים תאילנדים זולים ומוחלשים.

בנק ישראל עושה את מלאכתו נאמנה ומנסח עמדה כלכלית "נכונה". הממשלה מקימה רשות למלחמה בעוני, וגם היא מאמצת המלצות "נכונות". אבל בשטח אף אחד לא שומע על כך. כך לא בונים מלחמה באבטלה ובעוני.

אסף אדיב, מנכ"ל "מען", עמותה לסיוע לעובדים

מותה של החקלאות

התוכנית לצמצום או הפסקה כמעט מלאה של תעסוקת העובדים הזרים במשק הישראלי, היא הרת אסון. משמעותה של כל הפחתה במספר העובדים היא נסיגה בייצוא החקלאי, תוך פיטוריהם של ישראלים רבים המתפרנסים מהענפים הקשורים לחקלאות. גם הגירעון המסחרי צפוי לגדול.

ההזדקקות לעבודה שכירה הנה תוצאה בלתי נמנעת מתהליכי הייעול בחקלאות וצמצום מספר העוסקים בה. שנת 2006 הסתיימה בגידול מרשים בייצוא החקלאי, שחצה לראשונה את סף מיליארד הדולר. זאת הודות לידע הישראלי ולהשקעה ארוכת שנים בפיתוח החקלאות, אך גם בזכות העובדים הזרים בחקלאות, בלעדיהם היו ההישגים נותרים בחלקות הניסוי ולא מתורגמים לגידול מתועש והמוני.

בתוך ה"עליהום" הכללי על העובדים הזרים בישראל, ספג המגזר החקלאי בשנה האחרונה מכות קשות: אושרו מיסים כבדים על העסקת עובדים זרים בתחום, התגלו בעיות מנהלתיות קשות בהקצאת העובדים לחקלאים ובמקביל הוגברה האכיפה על תנאי העסקתם, תוך הטלת קנסות כבדים שמשמעותם במקרים רבים היא פגיעה בלתי הפיכה.

מי שהחליטו על שורת הגזירות נגד המעסיקים החוקיים של העובדים הזרים בחקלאות, אינם מכירים את השינויים שעברה החקלאות בישראל בעשורים האחרונים, שלא מותירים כל ברירה מלבד הישענות על כוח עבודה זר. אם בעבר חקלאי היה יכול לעבד עם בני משפחתו משק עזר קטן ולהתפרנס ממנו בכבוד, הרי שהיום, כתוצאה מהירידה המתמשכת במחירים הריאלים של הפירות והירקות, יש צורך במשק גדול כדי להפיק ממנו הכנסה סבירה. משק בסדר גודל כזה אי אפשר לעבד לבד ויש צורך בעובדים מתאימים, מיומנים, שיועסקו לאורך זמן.

ישראל אינה היחידה המצויה במצב הזה. בכל המדינות המפותחות, ובהן ארצות הברית, הולנד, גרמניה, ספרד ואיטליה רוב העובדים בחקלאות הם עובדים זרים.

בעבר מילאו העובדים הפלסטינים תפקיד חשוב בחקלאות בישראל. ערב האינתיפאדה השניה עבדו בארץ 20 אלף פלסטינים, אך עם הפסקת עבודתם נוצר ואקום, אליו לא נכנסו עובדים ישראלים. גם בשיאו של המחסור בעובדים, מקומות העבודה לא נתפסו על ידי ישראלים וכל הניסיונות שנעשו לשלב מובטלים בחקלאות בסיוע ממשלתי - כשלו.

אין מדובר כאן בנושא כספי. השכר הממוצע של שכיר בחקלאות הוא כ-3,800 שקל בחודש. יש עובדים רבים בענפים אחרים שזהו שכרם, או אף פחות מכך. הבעיה נעוצה באופי העבודה החקלאית המחייבת התמחות, התמקצעות ומאמץ פיסי רצוף תחת שמש קופחת, גשם או רוח. אין מה לעשות - הישראלים אינם מוכנים להשתלב בסוג עבודה שכזה, ולכן גם אם ימשיכו להתעמר בחקלאים, הדבר לא יביא לקליטת עובדים ישראלים בחקלאות. לכן התיאוריות בדבר החלפת העובדים הזרים במובטלים או "בעובדים מעוטי השכלה" טובות לכלכלנים שיושבים במשרדיהם בתל אביב ובירושלים, אך מנותקים מהנעשה בשטח.

על כל העוסקים בנושא לערוך הפרדה ברורה בין העובדים הזרים הבלתי חוקיים שהשתכנו בשנים האחרונות בצידי הערים, לבין העובדים המועסקים בחקלאות, שרובם המכריע עובדים כחוק ואין להם שום כוונה להפוך לאזרחי קבע במדינתנו. כדאי ורצוי שהממשלה תלחם בכל האמצעים בעובדים הבלתי חוקיים, אבל אין שום סיבה לפגוע בעובדים המסודרים.

נדמה שחלק ממקבלי ההחלטות שתמכו במדיניות זו, לא היו ערים להשלכות הקשות שיהיו לכך, וראוי שישקלו שוב את מדיניותם בטרם ייגרם נזק בלתי הפיך. ההיסטוריה הקצרה מראשית ימי המדינה מוכיחה שתהליך עזיבת החקלאות הוא חד כיווני: חקלאי שפרש לא יחזור עוד לנהל משק וילדיו לא יעסקו בחקלאות גם אם הממשלה תנסה לתקן את טעותה. יש הרבה מדינות בעולם שרק מחכות שנפנה להן את המדפים ברשתות השיווק ובחנויות באירופה. חבל שממשלתנו מקצרת להן את זמן ההמתנה.

איתן בן דוד, מזכ"ל תנועת המושבים