לחיות בקסטל בלומיות, כמעט

כביש שומם. ארבע לפנות בוקר, מעוז אביב, אומרת הכתובית. עדיין חשוך, אבל שביל הכניסה המטופח מואר. זהו בניין דירות בשכונה מהוגנת. אישה פותחת את הדלת, משחררת את הכלבים אל הדשא (כשתסתובב אל המצלמה, אפשר יהיה לראות שזו אורלי קסטל-בלום). הכלב הזקן מבושש לשוב, והכלבה מימי מחכה לו באמצע המדשאה. "איפה ג'ימי, איפה ג'ימי", לוחשת לה קסטל-בלום, ומסננת, "דפוק כזה".

גם על מימי, שלא מבינה כשמדברים אליה, וצריכים לסמן לה ברור לבוא הביתה, לרדת לישיבה ולטופף ביד על הרצפה, היא אומרת, "את רואה שהיא קצת, יש בה איזה טיפשות?". אחרי ששתיהן יטפסו יחד לדירה, לחכות שם לג'ימי שישוב משיטוטיו, היא תספר איך נפתח יום טיפוסי בחייה: "ואני עכשיו כאילו ממתינה, יושבת סתם, שזה הכי כיף בעולם", היא משתרעת על הספה, מדגימה, "יושבת ככה מסתכלת על העולם, לאט לאט, מחכה. הלוואי שזה היה כל היום ככה".

את מבשלת אורז לבד?

בדרך כלל המפגש עם סופר אהוב, מה שקוראים "פגישה בנעלי בית", כרוך באיזה חוסר נחת. אולי בגלל הקושי לשלב בין הסקרנות, המביכה לעתים, לפרטים הקטנים ביותר של חייו, של דיבורו, חיוכו, הליכתו (למה אנחנו לא מסתפקים בספר? ולמה מעניין אותנו לדעת אם הוא מבשל בעצמו את האורז שלו?) לבין איזו דריכות עצבנית, שרק לא יאמר יותר מדי, ובמיוחד, שלא יגיד משהו שיקלקל את האהבה לספריו.

בסרטן של רות ולק ויעל פרלוב, "לא רחוק ממרכז העיר", שהוא הראשון בסדרה של ארבעה סרטים על נשים כותבות, כמעט שלא הרגשתי חוסר נחת כזה – כאילו היה הסרט המשך טבעי לספרים. אולי משום שמראש, כתיבתה של קסטל-בלום נרתעת מהיומרה הסוֹפרתית, משחקת איתה, אומרת לעומתה משהו מעין "אל תקחו אותי ברצינות, אני רק מפטפטת", כדי להותיר בידיה את החירות לומר כמעט כל מה שמתחשק לה (מלבד, אולי, דברים רציניים מדי, נטולי אירוניה, שגם אם כשלעצמם ייאמרו במלוא כובד-הראש, ייבלעו בדרך כלל אל רעש הרקע, וזאת בעצם הטרגדיה).

בסיפורים של קסטל-בלום זה בדרך כלל מצחיק מאוד. וגם הסרט ככה. קסטל-בלום מדברת כאן על טפטים ועל הכלבים שלה ועל וילונות מכוערים, חושפת את מכשיר הכושר שלה שהפך מזמן לקולב בגדים ומציגה את המשקפיים שלה, "אני יענו איתם בציבור", היא אומרת, כי "זה יוצר דיסטאנס"; רק לא להיות רצינית. עד כדי כך שלפעמים יש הרגשה שקסטל-בלום של החיים מדברת לגמרי בקסטל-בלוּמית. ועוד מעט נגיע למסקנה המאוסה-לעוסה שהספרות הקסטל-בלום היא-היא המציאות.

הנה, למשל, בהליכת הבוקר בפארק הירקון. מתרחשת כאן איזו סצינה שכאילו נלקחה הישר מתוך עוד סיפור שחוגג את ההווי הבורגני המנוכר, כשקסטל-בלום נבהלת קצת, אולי השכנים שלה עוברים מולה: "הנה השכנים שלי, רק זה חסר לי עכשיו, מה נעשה? טוב נמשיך רגיל", וכובשת את הפנים באדמה, ורגע אחר כך מתמלאת שמחה, "זה לא הם, איזה יופי. זה כן הם? זה לא הם. איזה יופי. אני לא צריכה להגיד שלום".

או בהמשך, כשהיא שואלת בעלת סטודיו ירושלמי לכלי בית יפים, אם אין לה בעיה מוסרית שהעץ לא ממוחזר, והמוכרת עונה "תשמעי, בעלי מנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, אז מצפון על סביבוֹת אין לי"; מה יותר קסטל-בלומי מזה?

ואי אפשר בלי השפה – הצירופים המשונים שצומחים בעברית שלנו והיא לוכדת אותם מיד, מנסה אותם בלשונה, כאילו דולה מהמזבלה הלשונית הדשנה שלנו איזה חפץ, שרק כאשר נאסף לידיה נתפס פתאום בייחודו: מצחיק אותה, למשל, הכיתוב על פח האשפה הגדול "אשפה נוזלת"; ומצחיק אותה גם השלט בכניסה לסטודיו בירושלים, "אמנות שימושית" ("אמנות שימושית, זה הכי בידור", היא אומרת); ולמראה השלט בכניסה לפארק הירקון "כאן מותר לנפנף בכיף" – היא מעירה ש"זה ספרותי הדבר הזה", ומסבירה שהשילוב של ביטוי כזה בתוך שפה ספרותית, "יוצר קלאש" (ומעניין שבכתוביות בחרו "ליישר" לה את השפה ולתרגם לעברית תקנית: "יוצר התנגשות").

וכמו בספר קסטל-בלומי, נדמה שגם כאן לא העלילה היא העיקר, אלא החומר, התווך (זה לא מפתיע שעל הספר החדש שלה היא אומרת: "בינתיים אין לי עלילה בכלל. תיאורים תיאורים תיאורים"). כי בסך הכל, כמעט לא קורה כלום בסרט הזה. אורלי קסטל-בלום מספרת למצלמה על סדר יומה, אורלי קסטל-בלום יוצאת לטיול הבוקר עם הכלבה, אורלי קסטל-בלום נוסעת לירושלים לחפש שם בית; אחר כך היא בבוסטון; ובסצנת הסיום היא שוב מטיילת עם הכלב לפנות בוקר בשכונה. ממילא, לא העלילה היא העיקר – זה המלים שנאמרות בדרך.

כובשת את המצלמה

אבל למרות כל אלה, בסופו של דבר עושה הסרט הזה בחומרים הקסטל-בלומיים מעשה שהוא לא כל כך קסטל-בלומי: הוא מעז להתעכב לרגע על הצד הרציני והנוגה יותר של המציאות. זה נעשה, באופן פרדוקסלי למדי, קודם כל בהחלטה להוציא מהסרט כל מי שהוא לא קסטל-בלום: כי דווקא משום שהסופרת היא הכוכבת הבלתי מעורערת של הסרט, והיא כובשת את המצלמה לבדה, היחידה שגם נשמעת וגם נראית (הקול הנשי ששואל את השאלות לא נכנס לתמונה) – סוגרת המסגרת על הדמות, ומבליטה, במקום את כוכבותה, דווקא את בדידותה.

אבל לא רק את התמונה הקסטל-בלומית הוא מעצב מחדש, גם את הטקסט עצמו. כי הנה, לקראת סופו של הסרט מקריאה קסטל בלום – הנמצאת על חוף אגם וולדן, שעל שפתו, מזכירים לנו, התבודד הסופר הנרי דיוויד תורו – קטע מהסיפור הנפלא "שנות השמיטה שלי". אבל בעוד הסיפור המקורי, המדבר על זיקנה בגוף יחידה זמן עתיד (הוא נפתח: "לכשאזדקן, בעוד כך וכך רבעי שנה, יהיו לי ליקויים רבים, קוגניטיביים ואחרים") מסתיים בנימה די קומית, בוחר הסרט להסתיים במשפטים נוקבים בהרבה, שהטקסט המקורי, בתנופתו האירונית המופלאה, חולף על פניהם, מצניע את חריפותם:

"כמה טוב יהיה לכשאזדקן! סוף סוף אהיה חופשייה מנטל ההתנהגות, סוף סוף אפול על החברה, והחברה, לא תהיה לה בררה אלא לפתוח ולהרים אלונקות מתחתי. כל שיהיה מוטל עלי לעשות הוא להמשיך לצנוח, בלי מאמץ, אל הנשייה".

קריאת התגר הזאת על החברה, שכופה על כולנו את "נטל התנהגות", והנקמה המתוקה שמזמנת לנו ההזדקנות: ליפול עליה, על החברה שמשליכה אותנו ממנה, ליפול עליה עם כל ליקויינו המרהיבים – זה כבר לחלץ מהרעש הקסטל-בלומי אחד מצדדיו הרציניים יותר, מאלה שמוסווים בדרך כלל בתוך הקקופוניה הכללית. וזה עושה את כל הסיפור הקסטל-בלומי שמספר הסרט הזה – גם אם חומריו הם על טהרת הקסטל-בלום – לסיפור אחר לגמרי.