שתף קטע נבחר

שביל הבריחה: למה מצרים גוררת רגליים

לא חסרים לה חיילים או מוצבים לאורך הגבול; חסרה רק כוונה מצרית אמיתית ונחישות לעצור את אוטוסטרדת ההברחות לחמאסטן. למה? בגלל מדיניות ואסטרטגיה המונחתות מקהיר, בגלל חשש מהבדואים ובגלל שחיתות

ספק אם הקלטת שהעבירה מערכת הביטחון לוושינגטון תביא להחרפה דרמטית של הלחץ האמריקני על מצרים, לבלום את הברחות אמצעי הלחימה לרצועה. היא גם לא תשכנע את הנשיא מובארק להיענות להפצרותיו של שר הביטחון ברק, כשזה ייפגש עמו מחר (יום ד') בשארם א-שייח. הקלטת מראה כיצד פלסטינים, ביניהם אנשי חמאס מבוקשים ומוכרים גם לקהיר, יוצאים ונכנסים דרך מעבר רפיח, כשקצינים וחיילים מצרים צופים מהצד מבלי לנסות אפילו לבדוק בכליהם ולברר את זהותם.

 

אירוע זה, שעורר את חמתה של ישראל, כבר התפרסם ומוכר היטב גם לחברי הקונגרס האמריקנים, שאישרו את תקציב הסיוע השנתי למצרים. מצרים אפילו אינה מכחישה את מה שמתועד בקלטת. לטענת המצרים, מדובר בעולי רגל למכה, שההחלטה לאפשר את מעברם נבעה משיקולים דתיים-הומניטריים. בידי ישראל מצויות עוד קלטות רבות אחרות, המתעדות את רפיון הפעולה המצרי בבלימת ההברחות. באחת מהן נראה פטרול מתרחק, ומיד אחר-כך מגיעה סירת דייגים גדולה אל אותו קטע חוף. אנשיה פורקים מטען ומעבירים אותו לידי אנשים, כנראה בדואים, המחכים להם עם כמה כלי-רכב. כשמסתיימת העברת המטען, הם מתניעים ומסתלקים באין מפריע. די ברור שהפטרול המצרי לא יכול היה שלא לראות, או לפחות לשמוע את מה שהתרחש במרחק לא רב ממנו. אבל המצרים אינם מתרגשים. הם טוענים כי מבצעי הברחה מוצלחים שכאלה קורים גם לאורך הגבול היבשתי בין ישראל למצרים, שלאורכו נעים סיורים של צה"ל.

 

המצרים טוענים שאין להם די כוחות ואמצעים לסגור הרמטית את מאות הקילומטרים של חופי סיני. טיעון זה נופל על אוזן קשובה בפנטגון. שם יודעים שכמעט בלתי אפשרי לסגור גבול ארוך, דוגמת זה המדברי שבין ארצות-הברית למקסיקו, בפני הברחות. אשר לטענה הישראלית כי מצרים הייתה יכולה לעשות הרבה יותר לאורך שבעת הקילומטרים של ציר פילדלפי וברפיח, גם לזה יש בקהיר תשובה מפורטת מן המוכן: ראשית, כבר סוכם על הקמת צוות אמריקני-מצרי-ישראלי משותף לטיפול בבעיה. בנוסף, נרכשת מארצות-הברית מערכת טכנולוגית מתקדמת לגילוי מנהרות. וחוץ מזה, אומרים במצרים, גם כאשר היה צה"ל ערוך לאורך הציר, הוא רשם מעט הצלחות.

 

המצרים גם טוענים - ובצדק - שחלק מהנשק המגיע לחמאס נגנב ונמכר בידי גורמי פשע בישראל ובשטחים, מוברח לסיני באמצעות בדואים ישראלים ומשם, במנהרות פילדלפי, לתוך הרצועה. ישראל מתקשה להתמודד עם טענות אלו וטוענת שהכמויות עושות את ההבדל - מה שמגיע היום לרצועה במשך שבוע מתחת לאפם של המצרים, הוא בערך הכמות השנתית שהוברחה לרצועה דרך פילדלפי לפני ההתנתקות. אדרבא, אומרים המצרים לישראל, הסכימו "לתקן" את הסכם השלום באופן שיאפשר לנו להכניס עוד כאלף חיילים לאזור הגבול - והבעיה תיפטר. ישראל מזכירה למצרים שלפני שנתיים הסכימה לתגבור של 750 חיילים מעבר למכסה שנקבעה בנספח הצבאי להסכם, ודבר לא קרה. בעצם, כן קרה: ההברחות גברו.

 

מה שחסר למצרים הוא לא חיילים, טנקים, רכבי פטרול ועמדות שמירה. כדי לבלום ביעילות את ההברחות הם צריכים לקיים בסיני, ברפיח וגם בעומק ארצם פעילות לאיסוף מודיעין, מעצרים וחקירות בהיקף העולה במאות אחוזים על מה שהם עושים עתה. בנוסף עליהם להיות מוכנים להשתמש במודיעין כדי להתעמת בצורה שיטתית ונחושה עם חופרי המנהרות ברפיח ועם המבריחים בעומק סיני. את זאת המצרים אינם עושים, אף שביכולתם לעשות הרבה יותר גם עם הכוחות והאמצעים העומדים לרשותם כיום. המסקנה: הם לא רוצים.

 

מחדל מכוון

כדי להבין שמדובר במחדל מצרי מכוון, צריך להכיר את נתיבי ההברחות לרצועה. הפעיל והחשוב שבהם מתחיל בסודן, מדינה שהמשטר המוסלמי-הקיצוני השולט בה משתף פעולה ברצון עם איראן וחמאס. הנשק ואמצעי הלחימה המגיעים לסודן מועמסים בנמלי דייגים קטנים בחוף המזרחי של המדינה על ספינות דיג לא גדולות. אלו מפליגות צפונה בים האדום ופורקות את מטענן בעשרות מעגנים קטנים, המצויים בחוף הדרום-מערבי של סיני. שם מחכים מבריחים בדואים משבטי האזור, המעבירים את הסחורה המוברחת למקומות מסתור בוואדיות ובמערות של דרום ומרכז חצי האי.

 

עתה מגיע תורם של בני שבטי הבדואים השוכנים שם - אלה מתמחים בשינוע סחורות ואנשים בהסתר לאל-עריש ורפיח, בואך גבול ישראל. חולייה חשובה ביותר- אולי הכי חשובה - במערך ההברחות הם פלסטינים המתגוררים באל-עריש וברפיח. האחרונים משמשים כמתווכים, בלדרים וקבלני שינוע בין רשת המבריחים הבדואים בני סיני לבין משפחות הפשע העזתיות וקבלני חפירת המנהרות. הקשר בין הרצועה לצד המצרי מתקיים לרוב באמצעות קווי טלפון פיזי העוברים במנהרות. אלה חסינים יחסית בפני האזנה ישראלית, כל עוד לא נחשפת המנהרה.  


3,000 דולר מס לחמאס מכל בעל מנהרה (צילום: AFP) 

 

הרווחים מאמצעי הלחימה המוברחים הם עוד "כסף קטן" לעומת הרווח שמניבים מוצרי צריכה, חשמל ושאר מותרות, שמעבירה אותה רשת. סיגריות הן כעת הלהיט. המצור הכלכלי, שהטילה ישראל על הרצועה, הקפיץ את מחיריהן ואת מחירי המזון באופן שכל הברחה מעניקה תשואה של מאות, אם לא אלפי אחוזים למי שמשקיע בה. לחמאס הרווח כפול: גם התחמשות - וגם גביית מס של 3,000 דולר מכל בעל מנהרה. בישראל מעריכים שכעת פועלות בין 700 ל-1,000 מנהרות, חלקן ממש מתחת לציר פילדלפי וחלקן מדרום לו.

 

רפיון אסטרטגי, שחיתות טקטית 

בישראל טוענים, על סמך העובדות בשטח, כי גרירת הרגליים של שירותי הביטחון המצרים בסיני אינה מקרית. הסיבה האמיתית, לפי גורמי ההערכה בארץ, היא שמצרים פשוט לא מעוניינת בפתרון מלא של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ויש לה אינטרס שימשיכו להקיז את דמה של ישראל בזירה העזתית. במצב כזה ישראל נחלשת ונשחקת, למה שהמצרים מכנים "ממדיה הטבעיים". כך, בראייתם, אין היא מאיימת על מנהיגותה ומעמדה של קהיר באזור. ישראל החיה בשלום עם סביבתה תאפיל כלכלית ופוליטית על מצרים. בנוסף, מצב זה של סכסוך מדמם מאלץ את כל הצדדים להזדקק לשירותיה הטובים של מולדת הפרעונים, מה שמעצים את מעמדה האסטרטגי ומאפשר לה לסחוט שלל ויתורים וטובות הנאה.

 

למצרים יש אינטרס אסטרטגי נוסף, המכתיב את מדיניותה הכפולה כלפי עזה: מצד אחד, כדי שלא לאבד את הסיוע הכלכלי והצבאי הנדיב מוושינגטון, היא חייבת להיראות כמי שנאבקת בהברחות לחמאסטן; בה בשעה, היא לא ששה לפגוע בחמאס פגיעה אנושה מדי, כדי שלא להתסיס את תנועת האם - "האחים המוסלמים", שהתחזקה מאוד בשנים האחרונות ומהווה כעת איום עיקרי על שרידות משטרו החילוני של מובארק ומי שיירש אותו.

 

המניע השלישי הוא חששם של המצרים מפני הבדואים של סיני. בקהיר יודעים שאם יפעלו בצורה קשוחה ונחרצת נגד ההברחות - מקור פרנסתם ועושרם העיקרי של המקומיים - אלה עלולים לנקום בפיגועים, שיבריחו את התיירים מאתרי הנופש בדרום חצי האי. לכן פועלים כוחות הביטחון המצרים בצורה יעילה רק נגד הפעילות הבדואית המסכנת ישירות את התיירות, בעוד שאת מניעת ההברחות דרך סיני לרצועה הם מנהלים בעצלתיים וברפיון מכוונים.

 

לצד כל זאת, למבריחים יש הרבה כסף, והם עושים בו שימוש מושכל ומתוחכם כדי "לשכנע" קצינים וחיילים מצרים המוצבים בסיני להעלים עין. השחיתות בדרגים הנמוכים משחקת תפקיד מרכזי לא פחות מרכזי מהמדיניות, המוכתבת מקהיר ממניעים אסטרטגיים. התרופפות השלטון המרכזי במצרים בשנים האחרונות - עקב הזדקנותו של מובארק, מחלתו והיריבויות בין בכירי אנשיו - מסייעת לאנשי הביטחון המושחתים לפעול באין מפריע, ומגדילה את רצונו של המשטר לשמור על "שקט תעשייתי" עם הבדואים בסיני ועם גורמי האיסלאם הרדיקלי בתוך מצרים.

 

נוכח מצבור זה של אינטרסים מצריים, קלושים הסיכויים שישראל ואפילו ארצות-הברית יצליחו לשנות בצורה ניכרת את דפוסי הפעולה לאורך ציר פילדלפי. כל עוד ישראל לא תפעל בכוחותיה היא לשנות מיסודו את המצב, יימשכו ההברחות ותימשך התעצמות החמאס.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: איי פי
שקט תעשייתי: מובארק
צילום: איי פי
צילום: דובר צה"ל
עד אלף מנהרות: ציר פילדלפי
צילום: דובר צה"ל
מומלצים