שדרות היא ארץ אחרת

בעוד חודשיים נציין את השנה השמינית שבה מתנהלים חיינו בשדרות ובאזור עוטף עזה בין קסאם לקסאם. הילדים שנכנסו השנה לכיתה א' נולדו אל תוך המציאות הזאת. מעטים עזבו את האזור. הרוב ממשיכים לחיות כאן, וכל אחד מעניק בחייו ובעיסוקו משמעות למושגים קהילה, חברה ועם. ההמתנה לאזעקת "צבע אדום" מלווה אותנו 24 שעות ביממה, ואחרי כל אזעקה באה ציפייה מתוחה (30 שניות אורכה, לפעמים כמה פעמים ביום), שפגיעתה הנפשית קשה. דומה כי מי שאינו חי במציאות הזאת לא יבין לעולם מה פירושם של חיים "בפתחו של הר געש".

קשה יותר היא הידיעה כי לנגד עינינו מתרחשת החמצה גדולה של המדינה להעניק משמעות למילים גדולות כמו יישוב הנגב. יחד עם הקסאמים, כמעט מדי יום, משמיעים באוזנינו, הגרים מחוץ לאזור הזה, באמצעי התקשורת או פנים אל פנים, את השאלה "מדוע אינכם נסים משם?" כוונתם אינה רעה. להפך. יש בה ביטוי לדאגה. ויחד עם זאת העניין מעורר תהייה: האם המעלים שאלה זו מתכוונים אלינו או אל עצמם?

שדרות ואזור עוטף עזה הם מראה גדולה הניצבת מול החברה הישראלית כולה. לא, אינני מתכוון לעורר בקוראים רגשות אשם. גם אנחנו, עת נפלו קטיושות בצפון וטילים במרכז ועת היו פיגועים בתל אביב ובירושלים, חשנו חוסר אונים והתמלאנו רחמים ובה בעת בירכנו על מזלנו הטוב. גם אנחנו, ממש כמוכם, השלמנו עם משדרי טלוויזיה ששיבצו תמונות פיגוע בין פרסומת לפרסומת.

אופי ההחמצה

הרבה דוּבר בשמונה השנים הללו על "הבועה התל אביבית". כלומר, על העובדה כי חייה של עיר גדולה נמשכים כסדרם. הם נמשכו כסדרם באולמות התיאטרון הרבים, בבתי הקפה ובבתי הקולנוע גם כשהיו פיגועים בעיר. כך מתנהלים חייה של עיר גדולה. תושביה אינם מוטרדים בשאלה אם היא תמשיך לחיות. מסת ההמונים בתוכה מעניקה לכל פרט בה את התחושה כי "הזעם יעבור".

זהו ההבדל הדק, המשמעותי, שאיננו מובן. כאן, באזורים דלילי האוכלוסייה שלנו, דבר אינו מובן. הכל נבנה במאמץ גדול, וצריך לגייס את כל משאבי הדמיון וכוחות היצירה כדי לקיים את מה שבעיר הגדולה מובן מאליו. בעיר הגדולה אולמות התיאטרון יהיו מלאים כל ערב, וכך גם אולמות הקולנוע ובתי הקפה ומרכזי הקניות. קל הרבה יותר לפתוח עסק בעיר גדולה. קל מאוד לצרוך, לקנות כל דבר, למלא את הזמן הפנוי בשפע חוגים ואפילו המוזרים ביותר. מסת ההמונים פועלת ב"עיר ללא הפסקה". אינך נדרש להרבה מאמץ כדי לספק כל צורך שעולה בדעתך. אינך חייב גם לעסוק בשאלות של חברה ומדינה – העיר הגדולה מספקת תשובה לכל תהייה: בריאות, חינוך, פרנסה. לזה נחוצים רק מזומנים וכרטיס אשראי.

אלא שהרבה פעמים בשמונה השנים האלה, אנשים שמלאכתם להביא אליכם תיאור של החיים מחוץ לעיר לא סיפרו לכם כי באזור הזה, גם תחת קסאמים, מתקיימים חיים של יצירה. בשנים הללו הוקמו אי אלו מוסדות, כמה רשתות ארציות פתחו נציגויות במרכזי הקניות הקטנים שלנו, המכללה האקדמית ספיר השוכנת בלב האזור פורחת, הסינמטק היחיד באזור לא הפסיק לפעול ולו ערב אחד. כל זה לא ברור מאליו – רוב הפעילויות הללו אינן תוצר של הון השוכן בבנקים, אלא של הון אנושי של מי שפועלים כנגד כל הסיכויים.

הדרך שבה מתארים אותנו יוצרת אצל רבים את הרושם כי כאן מתגוררים אנשים שאין להם ברירה. בלשון פשוטה - "מסכנים". זוהי הסיבה שיש רבים, אשר מתוך כוונה טובה מציעים עזרה בצורת בגד ישן או צעצוע שהורד מהבוידעם. אנחנו מעולם לא הצענו לאיש מכם עזרה מהסוג הזה. איש לא פגע בכבודכם כאנשי העיר הגדולה וזה ברור: העורכים, הכתבים ורשתות השידור הם כולם חלק מהעיר הגדולה. הם לא תיארו את עצמם ואתכם כחסרי אונים. במקום בגדים וצעצועים עשינו את מה שראוי לעשות: המשכנו לבוא אליכם כדי לחגוג ולו שעה קלה יחד איתכם, במכמניה של העיר הגדולה, גם בימים של חרדה גדולה.

אינכם שונים מאיתנו. גם כאן, באזור שלנו, כל אחד רוצה פרנסה בכבוד, חינוך טוב ואפשרויות בילוי בזמן הפנוי. באזור כמו שלנו צריך ליצור את שלושת מרכיבי היסוד האלה. בעיר גדולה הביקוש הגדול יוצר אותם. זו בדיוק ההחמצה הגדולה של כולנו כחברה: לא התמודדנו עד עכשיו עם השאלה כיצד יוצרים מציאות שכדאי לחיות ולהישאר באזורים כמו שלנו, שהמאפיין שלהם הוא אוכלוסייה דלילה. כיצד מחברים הון פיננסי להון אנושי כדי לקיים מדינה לא רק בעיר הגדולה. מפעל חדש שקם בעיר גדולה כמעט ואינו מורגש. באזור כמו שלנו מפעל חדש הוא עוד יסוד המחזק אוכלוסייה. אם רשתות הרדיו והטלוויזיה ומערכות העיתונים יקימו מרכזים כאן בכם זה לא יפגע, אבל לאזור כשלנו תוענק תנופה גדולה.

תודעה המעוצבת באמצעות סטריאוטיפים

אני משוכנע, כי יש ביניכם רבים הרוצים לחיות בלי פקקי תנועה ובלי הסכנות של העיר הצפופה. אך גם לפני הקסאמים התקשיתם לבחור לחיות איתנו. הקשיים שלנו הם תוצר של דימוי שלילי שהוטבע לא עכשיו, אלא בעשור הראשון של המדינה. באירועים חדשותיים הנוגעים לאזור שלנו, נשלף דימוי זה שוב ושוב בלא שאיש יטרח לבדוק את אמיתותו. הקסאמים לא יצרו את הדימוי – הם רק העניקו לו שפע הזדמנויות לחזור לזירת החדשות. כמו במעבד תמלילים, פשוט יותר לגזור ולהדביק במקום לכתוב מחדש. כך, באותה צורה, מעצבי התודעה התקשורתיים שולפים מהמחסן השחוק של הדימויים את הנוסחה המנצחת המבדילה את "המרכז" מ"האחר". הם עושים זאת שוב ושוב, בלי להתאמץ לבדוק אולי חלו שינויים. אולי באזור הזה, "מוכה הקסאמים", מתקיימים חיים מלאי תוכן?

האידיאולוגיות הגדולות כבר אינן. אין גם טעם לבכותן. נחוצה הכרה באמת פשוטה: תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה הם המשל – הנמשל הם תושבי הארץ כולה. דוברי "המרכז" מהעיר הגדולה מתעלמים מהמסקנה. מה הפלא שמושכים בעט, כשהם מבקשים להשתמש בנו, מסוגלים לכתוב משפטים כמו "פרץ צריך לחזור לנהל עיר פיתוח או להיות מנהיג פועלים בסניף של מפלגה באיזה חור" (בני ציפר, "עמיר פרץ היה פנטסיה אוריינטליסטית”, "הארץ" 18 בינואר 2007). או: "מופצצי הטילים שלא קוראים את מדור הספרות והתרבות של 'הארץ'" (אברי הרלינג, סיפורונים, "הארץ", 17 באוגוסט 2007).הנה תמצית הדימוי שלנו בעיני המכונים "מעצבי תרבות" – חור שחיים בו אנשים שאינם קוראים עיתונים לאנשים חושבים...

ייתכן מאוד כי החיים במרכזים שבהם נכתבים ומודפסים הדברים האלה לא שמו לב למשפטים כאלה ואחרים. זו דרכה של תודעה המעוצבת באמצעות סטריאוטיפים. היא הופכת אותנו למשהו רחוק. אנחנו, היושבים כאן "באיזה חור", נדרשים לגייס את כל משאבי המחשבה והדמיון כדי ליצור מה שמושכים בעט ומלהגי תקשורת, מוקפים בשלל זוטות של נהנתנות, שכחו מזמן: קהילה וחברה בריאה. ואם מחפשים מנהיגים – אלה לא צומחים "מהקלות הבלתי נסבלת של החיים".

אני שומע את כל הקלישאות המעניקות חסות לתיאורים המתוקשרים שלנו. נכון, על התקשורת לדווח – היא נשמת אפה של הדמוקרטיה – אך האם עליה לדווח על השלילה בלבד? האם קשה מאוד להפנות את המצלמות מהאוטובוסים של גאידמק אל תמונות אחרות – של מוסדות פועלים ושל אנשים הממשיכים בשגרה למרות הקסאמים וכל הפיתויים? גם טענתי זו כבר הפכה לקלישאה. המענה השגור לה הוא כי בדרך הזאת, באמצעות הזעזוע, מתכוונים אנשי התקשורת לבקר את גרירת הרגליים של הממשלה. האומנם? האם הכתבות הללו שינו משהו בהגדרתנו כ"איום סטטיסטי" בלבד שאין טעם לפתח למענו מערכות הגנה המאפשרות לחיות תחת השמים ולא תחת בטון?! אלה שהחליטו לקצץ, לא לתכנן, לבטל כל תוכנית של פיתוח, להתעלל בכל מי שפרנסתו בדוחק - יתחרו שוב ושוב כדי לזכות בשלטון בלי לתת דין ובלי לעשות חשבון. אלה הם ה"מנהיגים", שלדעת בני ציפר אינם באים "מאיזה חור".

ויש עוד כמה שאלות שצריך לשאול: מי מרוויח מחוסר היציבות של השלטון? כולנו עדים לפערי ההכנסה ולשיפור במצב ההון המעניק צמיחה רק לבעלי ההון. הגיעה העת לשאול גם את מי משרת החיפוש האובססיבי אחר "אשמים" והתביעה שיפנו את כיסאותיהם למען אשמים לא פחות. במה הועילה "התנועה לאיכות השלטון", שלא הניעה ולו בדל מחשבה על השאלה איך עוצרים לא שחיתות של יחידים, אלא שחיתות של שלטון, של תקשורת, של חברה. מדינה המפריטה בשמחה בריאות, חינוך וכבוד לעובד ולעבודה היא מדינה המשתחררת מאחריותה. תקשורת המעמיסה זוטות, תמונות ושערוריות חולפות למען קידום הרייטינג והמכירות היא תקשורת המפקירה משימות לאומיות.

במשך שמונה שנים הושקעו מיליונים בבטון, אבל דבר לא הושקע בחוסן הנפשי, שהוא הערובה האמיתית לביטחון. את הנפש לא מחזקים בביקורים מתוקשרים של אנשי ממשל ונדבנים ידועים. נחוצות החלטות ולצידן מעשים. מגירות הממשל מלאות תוכניות לחיזוק הנגב ולהפרחת השממה. אפילו הכריזו ברבים על תוכנית עתירת ממון לפיתוח הנגב בעשור הקרוב. אבל כמו תמיד, לאחר מראית עין של ביצוע חוזרות התוכניות למגירות. הנימוקים לכך, כמו הדימויים השליליים, שחוקים משימוש: "המצב הביטחוני", "מצב הקופה", "הצמיחה", "דירוג האשראי בעולם", ועוד מיני הסברים שלרבים מאיתנו אינם אומרים דבר.

ברגעים כאלה מיד קופצים לחפש מנהיג. מאשימים את העדר ההנהגה. צצים כאלה המעמידים פני מושיעים. מבטיחים לנו תמורת פתק ניסים ונפלאות. כאן, באזור הזה שלנו, למדנו כי הבעיה אינה מחסור במנהיגים – הבעיה היא מחסור בעם. "באין חזון ייפרע עם" – ובאין עם מאין יצוץ מנהיג? אנחנו כאן, באזור הזה, כי הורינו נשלחו לכאן. להם אולי לא היתה ברירה, ולכן הם עסקו בהפרחת השממה. רבים מאיתנו, בניהם ובנותיהם של "חלוצים" בדיעבד, בחרו להישאר כאן ולתת משמעות לקיום.

האידיאולוגיות הגדולות בדבר "מחר אחר", "הפרחת השממה", "הקרבת הנוחות למען בניינה של אומה" – כבר אינן. את מקומן תפס שפע של חדשות הממלאות את מרווחי הזמן שבין הפרסומות. קמו לנו הרבה תנועות של "איכות השלטון" ואפילו לא תנועה אחת למען איכותו של עם. במקום דיון בנושאים – אנחנו דנים באנשים. מדינה חפצת חיים בונה תשתית שהיא מעבר לממלאי תפקיד זמניים. אין ולו נושא אחד שיגרום להופעתו של מנהיג המקובל על כולם. אין בעשורים האחרונים ולו ממשלה אחת המסוגלת לתכנן מעבר לשנתיים. ללא חזון וללא מסגרת כל חיינו כחברה מתנהלים כקבוצות מעודדים של מועמדים בבחירות.

הורינו בגופם, בעבודה קשה, בלי סיסמאות, בנו כאן את תחומה של המדינה. את מאמציהם מאיימת להוריד לטמיון סיסמת "ההפרטה". לאזור שלנו אין קונים. אנחנו לא נסחרים בבורסה. לקרקעות שאנו שומרים עליהן אין ערך של נדל"ן מניב הון. איננו נלקחים בחשבון גם בחישוב מספר המנדטים בכנסת. הקסאמים עושים אותנו מתוקשרים רק בין פרסומת אחת לשנייה. אין מי שיגבה עבורנו ולו אחוז אחד מרווחי הרייטינג המושגים במחיר תיאור סבלנו ובהתעלמות מתיאור חיינו.

עכשיו, כשמתלבטים בשאלה כיצד לחגוג את שנת ה-60 למדינה, אני מציע להתחיל כאן את החגיגה. ללא זיקוקים וללא מצעד של כוכבים. פשוט להתחיל מחדש. לבנות כאן אזור של חיים לדוגמה. כאן איתנו, הנשארים למרות הקסאמים, לספור את 60 שנותיה הבאות של המדינה המתלבטת עדיין בין שלום למלחמה.

לא ישים כאן

את כוורותיו.

לפעמים עושים דבש מן השממה

והוא מתוק מכל.

הדבש הנעשה משממה אינו מוכר לכם, אנשי "המרכז" ותושבי העיר הגדולה. לא באשמתכם. אך בידיכם לשנות. לא ברחמים אלא במעשים. למשל: לתבוע גם תיאורים של חיים ולא רק של קסאמים. להיות איתנו ולו לשעה קלה לא במסך הטלוויזיה אלא בינינו ממש, במעט שיש לנו להציע. לתבוע מעשים. לחזור ולחשוב על מושגים כמו מנהיגים, מדינה, ערכים, דמוקרטיה ויציבות שלטון. לכם יש הכוח שלנו אין: מסת ההמונים. אנחנו לא תמונות בטלוויזיה – אנחנו אנשים חיים. 

זוהר אביטן, תושב שדרות, מנהל של המכינה הקדם-אקדמית במכללת ספיר. המאמר פורסם בגיליון 42 של מגזין ארץ אחרת.