עדי אשכנזי פחות דוקומנטרית מהבדווים בנגב?

את ההתכתשות המשפטית בין זכייני ערוץ 2 לרשות השנייה אפשר לפטור כעוד מלחמה של רגולטור מול בעל זיכיון המנסה לעגל פינות. אך מהות הסכסוך יורדת עמוק לבסיס הכלכלי ולתפקיד החברתי של טלוויזיה מסחרית.

מצד אחד טוענת הרשות השנייה ובצדק, כי הזכייניות "רשת" ו"קשת" אינן עומדות בתנאי המכרז שבו זכו בשנת 2005: הן הבטיחו לשדר תוכניות על מדע, מורשת עם ישראל ודרמות כבדות ראש על חיי העולים מאתיופיה. במקום זה אנחנו מקבלים הרבה ריאליטי ובידור.

מצד שני טוענות הזכייניות, וגם בטענתן יש מן הצדק, כי פקידי הרשות השנייה אינם מבינים שטלוויזיה מסחרית נועדה בראש ובראשונה לבדר ולא לחנך. הן טוענות גם כי אותם פקידים מתיימרים לקבוע מהי "תוכנית איכותית" או "תוכנית עם ערך מוסף", למרות שלשאלה הזו אין תשובה חד משמעית: מדוע מסעותיה של עדי אשכנזי בישראל ובחו"ל דוקומנטריים ואיכותיים פחות מסרט על חיי הבדווים בכפרים הלא מוכרים? האם הערך החברתי שיש לסאטירה הנוקבת של "ארץ נהדרת" נמוך מזה של דרמה חרדית כמו "מרחק נגיעה"?

הטלוויזיה משנה את פניה בשנים האחרונות: ז'אנרים מסורתיים ועתירי רייטינג כמו תוכניות אירוח (דן שילון) וסיטקומים ("חברים") הולכים ונמוגים, כי הצופים, אשר הפכו למתוחכמים יותר, מעוניינים בתוכניות פחות נוסחתיות, שמשלבות את הקומי עם הדרמטי, את המציאותי עם הבדיוני. גם הכוכבים הוותיקים נמאסו, כי הקהל מעדיף לראות "אנשים מהעם". זהו סוד הקסם של הריאליטי הכובש את העולם.

ואולם, ברשות השנייה עולם כמנהגו נוהג, תוך התעקשות להפוך את הפריים-טיים המסחרי לשלוחה של ערוץ ההיסטוריה. הרשות השנייה טוענת שהיא מגוננת על הצופים מפני שפע בידור קלוקל. כחוקר תקשורת לא מוכרים לי מחקרים המצביעים על הצורך בהגנה מאסיבית כזו וגם לא ידועים לי הנזקים שנגרמים לצופים בהעדר הגנה.

כל אלה לא באים לומר שהבידור שמציע כיום ערוץ 2 אינו חף מפגמים: לצד הסאטירה המהוקצעת של "ארץ נהדרת" והחוצפה הכובשת של עדי אשכנזי ישנן גם תוכניות פשטניות ודלות דמיון. אבל אם ברשות השנייה מאמינים שחיינו יהפכו לפחות ממוסחרים כשהטלוויזיה תהיה פחות מסחרית - הם שוגים באשליות.

כדרכו של בידור, הטלוויזיה המסחרית נוטה לשקף מגמות שכבר קיימות בציבור, ממש כמו שעשו הגשש החיוור לפני שהיתה טלוויזיה וצ'רלי צ'פלין עוד לפני שהיה רדיו. ייתכן שגם הם היו נחשבים בעיני הרשות השנייה לבידור זול ולא איכותי.

במדינה דמוקרטית אין מקום לגוף שלטוני שיחליט עבור הצופים מהי "טלוויזיה איכותית" או איך צריך להיראות לוח השידורים.

מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מהעובדה שערוץ 2 וערוץ 10 נהנים ממונופול על הזכות למכור פרסומות בשידורי טלוויזיה ארציים.

המונופול הזה מפריע להתפתחות של יצירה בידורית אותנטית ונטולת אילוצים חיצוניים. הפסקת המונופול תאפשר לכל מי שמסוגל ומעוניין להקים ערוץ טלוויזיה מסחרי לעשות זאת, ותעודד יצירה שורשית שיש לה ביקוש מצד הצופים, למרות שהיא אינה עונה להגדרות הנוקשות של "תוכניות איכות" לפי הרשות השנייה. אותה רשות צריכה לסיים את תפקידה ולפנות את תקציביה למטרות חברתיות חשובות יותר מסירוס הבידור הישראלי.