"חבר אמיתי קשה למצוא"

כ-12 שנה חלפו מאז שהראמונז (Ramones) התפרקו באופן רשמי, אבל העשור הטראגי ביותר עבור מעריציה הוא העשור הנוכחי. נראה כאילו על חברי הלהקה נפלה קללה ואחד אחרי השני, הם נפרדו מהעולם.

הגיטריסט ג'וני ראמון (עם הפוני הארוך והפרצוף החצוף) מת בעקבות מחלת הסרטן לפני שלוש שנים. מאותה הסיבה ב-2001 הלך לעולמו גם הזמר עם הרגליים הארוכות ביותר בהיסטוריית הרוק, ג'ואי רמון. הבסיסט המוכשר, דידי ראמון, מצא את מותו בעקבות שימוש יתר באלכוהול ב-2002.

מימין: דידי, ג'ואי וג'וני. כבר לא איתנו

וכך נשארו להם טומי, המתופף הראשון בלהקה, שפרש ממנה ב-78' ומארקי, שהגיע מיד אחר-כך והפך לבן במשפחת הפאנק מברוקלין. ב-10 בינואר ינחת מארקי ראמון במועדון הזאפה בתל-אביב ויבצע יחד עם להקתו שירים מהימים הטובים.

"אנחנו עושים המון חזרות ויושבים על החומרים ממש בקפידה", מספר מארקי בראיון ל-ynet, "אנחנו מתכוונים לנגן 30 שירים של הראמונז והזמר שלנו הוא סוג של בן חסות של ג'ואי ראמון. לצערנו הרב, ג'ואי מת, ג'וני מת וגם דידי. אבל אני מרגיש שהשירים הם טובים מדי וחייבים לנגן אותם.

"זה משהו שרציתי לעשות הרבה זמן, אבל לא ידעתי אם זה הדבר הנכון לעשות. לא רציתי שזו תהיה עוד להקת מחווה לראמונז. אז בהתחלה עשינו כמה הופעות בודדות בטקסס ולא המשכתי עם זה. אבל אחרי כמה זמן, קיבלתי הרבה אי-מיילים וקריאות ממועדון המעריצים, ופשוט נדהמתי מהתגובות. החלטתי שאני אמשיך כל עוד כיף לעשות את זה וכל עוד המופע עושה כיף למעריצי הלהקה".

הלהקה בימים ההם. כל אחד הוא אישיות בפני עצמו

"אין משהו יותר טוב מלראות מעריצים צעירים שרים את השירים של הראמונז יחד איתך", ממשיך מארקי, "זה מאוד מחמיא. אם מישהו מעתיק את המוזיקה שלך עד כדי כך והוא שר יחד איתך ומשכפל אותה, זו הרגשה נהדרת. כי אז אתה יודע שנגעת למישהו בלב וגם הצלחת לחדור להם למחשבות בצורה כל-כך חיובית. זו הפסגה מבחינתי ואני חושב שזו אותה ההרגשה שגם החברים האחרים בלהקה הרגישו. הם ראו להקות חדשות וצעירות לוקחות את הסאונד שלנו, הופכות אותו לשל עצמן ומקימות קבוצות משלהן, והם מאוד הוחמאו מכך".

"זה תמיד הולך להיות מצב עצוב. למרות שאני מנסה להתייחס לדברים השמחים, לזמנים הטובים ולצחוקים ביחד. החיים הם בלתי צפויים ואתה חייב ללמוד לקבל את המכות שמגיעות יחד איתם. למזלנו, יש לנו קלטות וידאו, סרטים, תמונות ועוד תיעוד שבעזרתו תמיד נוכל להסתכל על האנשים שאהבנו ונצרנו, ולי זה מאוד חשוב".

הפכים נמשכים

מארקי (55), ששמו האמיתי הוא מארק סטיבן בל, חווה הרבה זמנים טובים עם הלהקה, אבל בתוכם היו גם הרבה ירידות. לאורך השנים, הריבים הגדולים בין חברי הלהקה כמעט ולא פסקו וב-83' מארקי עזב את האחרים בעקבות התמכרות לאלכוהול איתה התמודד. ארבע שנים אחר כך חזר למקומו עד התפרקותה הסופית.

אחרי הפירוק המשיך לפעול מוזיקלית וגם לעבוד בפרויקטים אישיים של חבריו, ג'ואי ודידי. הוא הופיע והקליט עם הלהקה שלו, ניגן עם להקת "המיספיטס" האגדית ועסק בפרויקטים רבים, ביניהם מופע "ספוקן-וורד" מבוקש בו הוא ניצב מול קהל ומספר סיפורים על הימים ההם.  

"כל אחד מהלהקה היה אישיות מאוד שונה", הוא מספר, "אני תמיד אזכור שג'ואי היה מאוד שקט, שומר לעצמו, אבל כשהוא עלה על הבמה, הוא הפך לזמר אדיר, מדהים. ואז היה את ג'וני, שהיה חצי אגרסיבי ועזר לשמור על הכל מאוחד. הוא היה הבחור שהמציא סגנון נגינה שלם שהרבה גיטריסטים חיקו מאוחר יותר. ודידי היה סוג של הוריקן, הוא לא יכול היה לשבת בשקט, הוא היה רוקיסט קיצוני ומאוד רועש. והוא גם היה אחד מכותבי השירים הכי טובים אי פעם בסגנון המוזיקלי שלנו. אז כל אחד היה עשוי ממשהו אחר, וכנראה בגלל זה, הרבה פעמים היו בלהקה חיכוכים. אבל אתה יודע מה? הפכים נמשכים, כל אחד הוא אישיות בפני עצמו, ואנחנו חייבים ללמוד לחיות אחד עם השני".

יש כאלה שמאמינים שהתקופה הכי טובה של הראמונז היתה דווקא לפני שאתה הגעת. זה פוגע בך?

"אני אף פעם לא קראתי משהו כזה. אבל לא, זה לא פוגע בי. הרבה מהדברים

שאני שמעתי היו שלפני שהצטרפתי הלהקה עדיין היתה במצב התחלתי. הם עדיין היו מנגנים במועדונים קטנים וכשאני הצטרפתי התחלנו לנגן במקומות גדולים יותר ולקחנו את הלהקה למקומות רחוקים יותר".

למה אתה הכי מתגעגע מאותה התקופה?

"לעובדה שטיפחתי חברות ענקית עם שלושת האחרים. זה תמיד היה קודם כל מערכת היחסים. וכמובן אחר כך, הלהקה. כל קרב פנימי שהיה בינינו או בעיות מסוימות באישיות השארנו מחוץ לבמה. לא לקחנו את זה איתנו מול הקהל. דגלנו בלנגן את המוזיקה ולהיות מי שאנחנו, הראמונז. כולנו הסכמנו שכל מה מפריע לנו נשאיר מחוץ לבמה, ועלינו ונתנו תמיד 100 אחוז למעריצים שלנו. כשירדנו מהבמה, טיפלנו בזה איך שטיפלנו בזה. אבל החברות חסרה לי יותר מכל, חבר אמיתי מאוד קשה למצוא".