מי בעד תוכנית החלוקה?

דברים שאך לפני שנה נראו בעיניהם של הדוברים הפלסטינים כעדות חותכת לקולוניאליזם ישראלי-יהודי, נראים להם כעת כמנוף (חיובי) לכינון מרחב מדינתי משותף. לדוגמא: המשטר הכלכלי בשטחים.

מזה שנים אחדות, ולבטח מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, דרשו הכלכלנים הפלסטינים להעלות בכל פורום אפשרי את הדרישה לפירוק "הסכמי פאריס" שקבעו ב-1994 גבול כלכלי חיצוני אחיד לישראל ולפלסטין, גבול המכונה "מעטפת מכס משותפת". הם ראו באיחוד מכסים זה ביטוי מוחשי וצורם לכיבוש הישראלי. לפיכך, הם תבעו להעמיד גבול כלכלי ברור בין ישראל לרשות הפלסטינית - לאורך הקו הירוק, כמובן - וכך להמחיש את הנפרדות והריבונות של המשק הפלסטיני.

כעת הופתעתי לשמוע כיצד הם מהללים ומשבחים את "מעטפת המכס המשותפת" ורואים דווקא בה את המשטר הנכון. דרישותיהם החדשות מתמקדות ביישום מלא ודקדקני של אותו "הסכם פאריס" השנוא: תנועה חופשית של סחורות, שירותים, אנשים והון בין שטחים לישראל.

רק הסירו את המחסומים, אומרים הפלסטינים, והכל יהיה בסדר. לא צריך שום גדר הפרדה, חומה או גבול כלכלי ביניכם לבינינו. משק אחד לשני עמים, הוא מבחינתם שלב בדרך למדינה אחת לשני עמים.

אחד הסימנים המובהקים לשינוי הגישה של מעצבי דעת קהל בעולם הערבי הוא גם המעבר משימוש במילה "כיבוש" להגדרת מעשיה של ישראל בשטחים, למילה "אפרטהייד". "שיח הכיבוש" קורא לשחרור ולנסיגה של הכובש חזרה לארצו, לגבולותיו; "שיח האפרטהייד" קורא לכיבוד זכויותיהן של כל הקבוצות האתניות והלאומיות החיות באותה המדינה. משטר כיבוש נגמר בחלוקת הארץ; משטר אפרטהייד נגמר באי-חלוקת הארץ.

הציבור הישראלי מדמיין לעצמו שכבר הושג הסכם גירושין מהפלסטינים: מעזה יצאנו, את בניית הגדר כמעט השלמנו ואת המערכות הכלכליות הפרדנו. אין רואים עובדים פלסטינים במקומותינו ואין רואים ישראלים ביריחו; הקזינו נעול ומחליד. אבל זו הולכת שולל עצמית, אשליה. נוצרת כאן מציאות חדשה ומסוכנת של "שני ממשלים במדינה אחת", ממנה קצרה מאוד הדרך למדינה דו-לאומית אחת.

מדינאי העולם מבינים זאת. הם מבינים שנותר פרק זמן קצוב להצלת הרעיון של מדינה פלסטינית לחוד ומדינה יהודית לחוד. זה ההסבר היחיד לנכונות המופגנת של המערב לתרום 7.5 מיליארדי דולרים לשיקומו וחיזוקו של המשק הפלסטיני כישות כלכלית נפרדת מהישראלית. הכסף הזה אמור לשמש למטרה אחת: מניעת הקריסה של "תוכנית החלוקה" וזירוז הקמתה – מהר ככל האפשר – של מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל, בטרם יהיה מאוחר מדי להקימה; אפשר שכבר מאוחר מדי. הזמן בו ניתן להגיע לפתרון "שתי מדינות לשני עמים", או "שני עמים בשתי מדינות", הולך ואוזל.