גם הילדים שלכם גונבים כסף מהארנק?

כשמלי גרין שמעה שהבן של חברה שלה גונב לה כסף מהארנק, היא הזדעזעה. כשהיא גילתה שהבן שלה גנב לה כסף מהארנק - היא נזכרה במקרה דומה שקרה לה כשהיתה ילדה. כשנזכרה שהיא בעצמה גנבה כסף מהארנק - היא הבינה בדיוק איך לפתור את הבעיה. הוכחה נוספת לכך, שכאשר מבינים את הבעיה, יודעים איך לפתור אותה על הצד הטוב ביותר

מלי גרין פורסם: 13.01.08 , 06:54

"תפסתי אותו על חם, את קולטת? ראיתי אותו מפשפש בתיק שלי, לוקח את הארנק ושולף מתוכו שטר!", קראה אפרת בחרדה.

עצרתי את נשימתי. "הוא חבש כובע גרב, ממש כמו בסרטים?".

"איזה כובע גרב בראש שלך! זה היה הבן שלי בן שמונה!", עדיין לא התאוששתי מהמעבר החד, והיא המשיכה: "ראיתי שטר של 20 שקלים בידו, והזדעקתי: "באיזה רשות אתה נוגע בתיק שלי? ולמה אתה לוקח כסף בלי רשות, חסר לך משהו? אם אתה רוצה – תבקש ממני! לרגע הלב שלי החסיר פעימה. איפה החינוך שלי?", אפרת היתה קרובה לדמעות.

"פתאום התברר לי שלאורך כל התקופה האחרונה, הבן שלי לוקח לי כל הזמן כסף מהתיק, מהארנק, מהכיס הפנימי של בעלי... הלב שלי נשבר לרסיסים".

הייתי החברה עם הכתף, והבעתי הזדהות. אחר כך עברתי לשלב הבא: שלב המחנכת. נתתי לה דרשה ארוכה בנוסח: "את כנראה לא נותנת לו מספיק דמי כיס!", "את מונעת ממנו ממתקים כשמתחשק לו משהו מתוק בפה, אז לא נותרה לו ברירה אלא לקחת לך כסף".

"לך לא קרה אף פעם דבר כזה?", היא שאלה אותי בייאוש. ואני מודה שכל מה ששט לי מול העיניים הוא הידיעה שלא, הילדים שלי אף פעם לא לקחו ממני כסף בלי רשות.

זרקור המציאות הבוגדני

כעבור חודש עמדתי מול מציאות דומה, כשגיליתי את הבן הנבוך שלי מחטט לי בארנק. עמדתי נבוכה, אפילו לא כועסת, יותר מושפלת מהמצב, איך הוא הרס את התזה המושלמת שלי.

ילדים לא סתם מוציאים כסף מהארנק של אמא (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

"למה?", זה כל מה שיכולתי לשאול בכאב גדול. אישוניו נפערו, ידיו זעו באי נוחות, הוא נראה כמו עכבר במלכודת.

"בטעות העפתי את הכדור של איתמר והוא אמר לי שאני חייב לשלם לו על הכדור", הוא ענה. "אז למה לא באת לבקש ממני?", קראתי פצועה. "הוא אמר שאם אספר למישהו, אפילו להורים שלי, אז אף אחד לא יהיה חבר שלי יותר. בדיוק נגמרו לי דמי הכיס, אז לקחתי ממך".

פתאום הסתכלתי לו בעיניים וראיתי את עצמי ילדה בת שש. הזיכרון היה כל כך חד שיכולתי ממש למשש אותו.

מצלמת הזיכרון המטושטש

אריאלה וליזי הגדולות ממני בכמה שנים, ביקשו להחליף איתי מפיות נייר. ואני, ילדה בת שש בכיתה א', מוחמאת מהכבוד שהרעיפו עליי בנות כיתה ד', נעניתי לכל בקשה שלהן, התגאיתי בחברות החדשה שנתנה לי תחושת כוח.

באותה תקופה אספנו כולנו בקדחתנות מפיות נייר קטנות וגדולות, חלקות ומדוגמות. ליזי נתנה בידי "מפית משי" עם דוגמת פרחים עדינים שקיבלה מדודתה מחו"ל. אריאלה הכריזה שהמפית שווה 10 מפיות נייר גדולות רגילות, או 20 מפיות נייר קטנות. ליטפתי אותה בידי ומבלי משים שרטתי את המפית העדינה והיא נקרעה.

התמונה הבאה בזכרוני מוצאת אותי ילדה בת שש מחטטת במגירות בחדר עבודה של אבא. אבא שלי ישב עם דוד שלי בסלון הבית, דניאלה וליזי מחכות לי בכניסה לבניין, כדי שאשלם את תמורתה של המפית היקרה, שערכה עלה פתאום לחבילת מפיות שלמה שהייתי חייבת לקנות להן בזה הרגע.

מיהרתי לצאת מהבית, ודוד שלי שהגיע לביקור, עצר אותי.

"הי, את לא אומרת שלום לדוד?", הוא תפס בי גבוה, הרים אותי מעט לפני הקרקע, והלירות נפלו לי מהיד והתפזרו בקול מצלצל.

"מה זה?", אבא שאל אותי, "מאיפה לקחת את הכסף?". חקירה צולבת של כמה דקות שברה אותי והתחלתי לבכות. "אבל למה את לוקחת כסף בלי רשות? אם היית באה, מבקשת ומסבירה, הייתי נותן לך!". אני זוכרת את הכאב בדבריו של אבא.

נשברתי. "אם לא אתן להן כסף, המשטרה תבוא ותיקח אותי", פחדתי באמת. אני עוד זוכרת את תחושת הפחד הנוראית מהמשטרה שתבוא ותיקח אותי, כפי שהן איימו עליי, אם לא אביא להן מייד כסף לקניית חבילת מפיות חדשה במרכז המסחרי.

בתוך דקות אריאלה וליזי עמדו באמצע הסלון, אבא שלי ירד לכניסה לבניין והביא אותן. בקול רך, כלל לא מאיים, ביקש מהן לשמוע מה בדיוק אירע. לא עברו דקות נוספות, והן היו אלו שפרצו בבכי, וביקשו את סליחתי והבטיחו שהמשטרה היא פרי המצאתן. סתם הילכו עליי אימים ורצו לסחוט ממני חבילת מפיות שלמה, במקום כמה מפיות שהייתי חייבת להחזיר להן בתמורה למה שקלקלתי.

זה לא היה אמור להיות כך, ואולי בעצם כן.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

הילד שלי רועד מפחד. יכולתי להרגיש איך הפחד שלו זוחל אל מתחת לעור שלי. הוא עמד עכשיו נקרע בין פחד מחברו לבין הפחד שלו מאמא.

עדיין מפחיד אותי לגלות, שיש ילדים המסוגלים לתת בילד אחר ביס גדול בנשמה, החותך לו את הנפש ומשאיר שובל של פחד, עד כדי כך שילד יחטט בלי רשות בארנק של אמא שלו. והכי מפחיד, כמו שאומרת אפרת. פעם אחת הם מחטטים ולוקחים כסף, וכבר מרגישים שאפשר. בפעם הבאה הם ייקחו את הכסף למשהו פחות חשוב ומאיים. במילים בוטות הם יתרגלו לגנוב מהארנק של אבא ואמא.

צריך להבעיר מחדש את אש האמון, אותה האש שהדליק אבא שלי, שחממה אותי בגיל שש, אמרתי לעצמי. גם אם את דוגלת שלא מתערבים במריבות בין חברים, כאן מגיעים הקווים האדומים לסיומם.

"חמוד שלי", לקחתי פיקוד, "איפה איתמר?".

"למטה, הוא נמצא עם אחיו הגדול. הם מחכים שאשלם להם על הכדור". ירדתי לכניסה לבניין וביקשתי מהם בקול פקודה שיעלו אלינו הביתה.

הם לא יעיזו להפחיד את הבן שלי, "המפחידנים בע"מ". אם הוא עשה משהו שגרם נזק לרכוש זולתו, עליו לשלם. על כך אין עוררין. אבל אסור שהם ידרשו ממנו ריבית והצמדה וישתמשו בפחדים מרחיקי לכת, שאסור לו לספר לאיש על מה שקרה, ומי יודע מה יעשו לו אם לא יביא את הכסף ברגע זה.

תוך כדי שתקעתי את דמי הכדור לידיהם, דרשתי: "אני מבקשת להתנצל בפני הילד שלי. ואני מזהירה אתכם, שאם אי פעם תאיימו על כל ילד באשר הוא, שהוא שחייב, או לא חייב לכם משהו, אני אדאג לטפל בכם במלא החומרה!".

ראיתי את הרווחה החוזרת לשכון בפניו של הבן שלי. חיבקתי אותו והוא התערבב לי בזיכרון עם ילדה בת שש שאבא שלה נחלץ להגנתה.

רגע לפני ששקעתי במחשבות נוגות, תפסה אותי הרווחה. הילד שלי לא לקח כסף מארנקי סתם כך. הוא היה שרוי במצוקה. ואולי גם הבן של אפרת עשה זאת מתוך מצוקה שפחד לספר לה עליה? אולי מישהו סחט אותו, ועליה לדעת על כך?