תרמית לאומית, לא שירות לאומי

הקמת מנהלת השירות הלאומי באוגוסט 2007 החייתה את התוכנית הממשלתית שמבטיחה "להפחית את אי השוויון" למי שיצטרף לשירות. התוכנית עוררה גל התנגדות בקרב ההנהגה הערבית, מחשש שהיא תחסל את הזהות הייחודית למגזר בקרב בני הנוער. אך מטרת התוכנית איננה לשלב את הערבים ולתת להם שוויון, אלא להיפך. התרמית מאחורי התוכנית לשירות לאומי מתבהרת כשבוחנים אותה בקונטקסט החדש בו היא מופיעה, ככלי מרכזי למיגור העוני.

כך למשל "האג'נדה הכלכלית-חברתית לשנים 2008-2010" שאימצה הממשלה, מתייחסת לחרדים ולערבים כאל שני מוקדי העוני שדורשים טיפול דחוף: 42 אלף גברים חרדים ו-297 אלף ערבים, מתוכם 207 אלף נשים ערביות, אינם עובדים. והנה זה פלא, "האג'נדה" מציעה את השירות הלאומי ככלי שיביא לשילובן של האוכלוסיות הללו במעגל העבודה ולצמצום מימדי העוני בקרבם.

עצם ההשוואה בין חרדים לערבים היא מטעה בעליל. החרדים, שמוציאים עצמם ממעגל העבודה מתוך בחירה כמי "שתורתם אומנותם", זוכים לתנאים שווים כיהודים מצד המדינה; ההצעה לשלבם בשירות לאומי נועדה לעודד אותם לצאת לעבוד, כדי להפחית את הנטל העצום שהם מהווים על אוצר המדינה.

הערבים, לעומת זאת, מאוד היו רוצים לעבוד, אך המדינה מפלה אותם בכל הקשור לאפשרויות תעסוקה. מספר אזורי התעשייה במגזר הערבי הוא אפסי, משרות ממשלתיות אינן פתוחות בפניהם ואפשרויות התעסוקה בעבודות כפיים הולכות ומצטמצמות לטובת העסקת פועלים זרים זולים יותר. לא פלא ששיעור העוני בקרב הערבים מגיע ל57%.

למרות שהמדינה מודעת לחומרת המצב, היא אינה מוכנה להחליף דיסקט, קרי היא אינה מוכנה להפסיק לראות באזרחיה הערבים איום, וגם לא לנקוט בצעדים משמעותיים להפסקת יבוא עובדים זרים ולשנות את שיטת ההעסקה מעבודה קבלנית לעבודה מאורגנת באופן שיבטיח עבודה נאותה לכל אזרח, כולל הערבים.

במצב הזה בא השירות הלאומי כדי להפוך את היוצרות. במקום שהמדינה תודה באחריותה לעוני בקרב החברה הערבית, ותנקוט בפעולות של אפליה מתקנת מחד ותתעמת עם כוחות השוק מאידך, היא בחרה בפתרון קל וזול: להאשים את העניים בעוניים ולטעון שאינם זוכים בשוויון כי הם לא עושים שרות לאומי.

אולם הנוסחה יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו הינה מופרכת. ראיה לכך היא המקרה של הבדווים והדרוזים שעושים שרות צבאי, אך אינם זוכים לשוויון.

השירות הלאומי אינו חלק מתוכנית כוללת לשינוי מצב הערבים וקידומם לקראת שוויון. נהפוך הוא. בתום השירות אותם צעירים אינם הולכים להיות "יותר ישראליים", אלא צפויים לחזור לעבודות המפרכות אם תימצאנה, במסעדות או בניקיון או על הפיגומים הקטלניים, בלי עתיד ובלי זכויות מינימליות.

מטרת העל של תוכנית השרות הלאומי שהיא "חיזוק הקשר וההזדהות בין האזרח ומדינתו", תובעת מהערבי בעצם להכיר במעמדו הנחות במדינה שהופכת לגזענית מיום ליום, ששנאת היהודים לערבים בה שואפת ל-100%.

סקר שערך פרופסור סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה מראה כי רוב גדול של בני הנוער הערבים מעוניין בתוכנית. אולם, הסקר גם מראה שאין להם מידע מוקדם על התוכנית או על מטרת העל שלה, שהיא חיזוק הזיקה למדינה. למעשה מה שמעניין את הנוער הוא שיפור הסיכויים למציאת עבודה נאותה. הנוער הערבי משווע לחינוך טוב יותר, לעבודה בטוחה ולעתיד.

שני שליש מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני, 5% בלבד יכולים לממן לימודים אקדמאיים. רבים נושרים כבר בחטיבת הביניים ומחפשים תעסוקה כדי לעזור בכלכלת המשפחה. דמי כיס של 700 שקל בחודש שהשירות הלאומי מבטיח, אינם אופציה ריאלית עבורם.

אם מתכוונת הממשלה להקל את הנטל הכלכלי שמהווים העניים הערביים, עליה לדאוג באופן מיידי לתעסוקתם, להפסיק את ייבוא הפועלים הזרים, ליצור מקומות עבודה נאותים, לצמצם את תופעת ההעסקה הקבלנית הפוגענית ולהשקיע בהכשרה מקצועית. אלה הם צעדים הכרחיים שבלעדיהם כל תוכנית אחרת כולל השרות הלאומי לא תביא לקידום האוכלוסיה הערבית לשוויון אמיתי.