נצחון הרוח
אולי באקדמיה עוד לא הבינו, אבל לנו כנראה נמאס מהדיכאון המנוכר של הפוסטמודרניזם. לדעתו של פרופ' פיליפ וקסלר, כבר עשור שאנחנו חיים בחברה מיסטית שמעדיפה רוחניות על ג'ובים וכסף. בספר שתורגם כעת לעברית הוא מסביר איך זה קרה. ראיון
לא מזמן התפרסמה כאן רשימה שכותרתה "5,400 פראיירים לשבוע". הרשימה עסקה בהצלחה הפנומנלית של הספר "הסוד", מדריך רוחני לחיים מאושרים, שעובד גם לסרט מצליח. קל מאוד ואולי גם מתבקש, ללעוג למאה אלף הקוראים שרכשו את המדריך המגוחך הזה. הנה, אפילו במרכז תרבות הטראש עצמה - הטלנובלה "בובות" – הוצבה מירי בוהדנה בתפקיד "הרוחנית", כדוגמנית תמימה ונלעגת שלומדת קבלה.
כמו בפענוח כל תופעה תרבותית נמוכה, תמיד יותר מעניין (וקשה) להבין מאיפה זה בא ולאן זה הולך, מאשר לצקצק בלשון ולהתלונן על אבדן ערכים, או לחילופין להסתגר במגדל השן ולהתעלם. כששינוי תרבותי מדגדג, מוטב ללכת לבדוק מה קורה, מאשר להתבצר במצב המוכר.
מהלך כזה עשה פרופ' פיליפ וקסלר. לפני כעשור הוא שם לב שמשהו סביבו משתנה. כסוציולוג של החינוך בארה"ב הוא התחיל להרגיש שבזמן שעמיתיו במגדל השן ממשיכים לנהל דיונים מייגעים על הפוליטיקה של המעמד, הגזע והזהות המגדרית, המודלים התיאורטיים של הפוסט מודרניזם כבר לא ממש עובדים, ובמקביל אנשים מסביבו מחפשים משהו אחר.
את הדבר האחר הזה הוא זיהה עם הנהייה אחרי כל אותן תופעות רוחניות שהאקדמיה מקפידה לבטל - מפריחתן של סדנאות החיפוש העצמי, החזרה אל הטבע, דרך שיעורי היוגה והמדיטציה והרפואה האלטרנטיבית וכלה בחינוך אלטרנטיבי, בחסידות ובקבלה. במקום להתייחס בביטול לתופעות העידן החדש, הוא החליט להניח בצד את פניהן המסחריות ולבדוק מה בדיוק עומד מאחוריהן.
וקסלר. נמאס מהפוסטמודרניזם
פרופ' וקסלר, ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, חוקר בעל שם עולמי, נולד בניו יורק והתחנך בארה"ב. לפני כשנתיים עלה לארץ עם משפחתו. הוא מגדיר את עצמו אדם דתי, אבל לא איש הלכה. "אני לא חובש כיפה, אבל הולך כמה פעמים בשנה לבית הכנסת", הוא אומר, "קורא בספר הזוהר, אבל קורא גם דאואיזם. אני עושה יוגה כבר הרבה שנים ולומד הינדואיזם. אבל נולדתי יהודי וזו הדת העיקרית שלי. אפשר להיות יהודי בכל מיני דרכים".
יש לו ארבעה ילדים, אבל לארץ בא עם אשתו איילין ושתי בנותיו הצעירות, אחת מהן מתכוננת לשירות צבאי. בנו, מייקל וקסלר, הוא סופר פנטזיה מוערך שספרו "The Seems" ראה אור בהוצאת בלומסברי, המו"ל של הארי פוטר, ויש הטוענים כי יירש את מקומו. המשפחה משתלבת לאיטה "בסיפור הישראלי" בלשונו, למרות שלא את הכל הוא אוהב כאן. למשל, את המעמד הכלכלי של האקדמאים. ואכן, לנוכח בריחת המוחות ההולכת וגדלה ומצבה העגום של האקדמיה הישראלית, המהלך של וקסלר מפתיע. "למה עשיתי את זה? אני לא יודע. זה גם מה שאשתי שואלת כל הזמן. אני אומר לעצמי שנמשכתי לפה בעקבות המחקר שלי. מצאתי פה שותפים לשיח – חוקר הקבלה פרופ' משה אידל, למשל".
לא פסימיסטים - מיסטים
ספרו של וקסלר, "החברה המיסטית", רואה כעת אור בעברית. כאמור, בבסיס הספר ניצבת ההשערה כי החברה המערבית מושכת יותר ויותר לכיוון המיסטיקה לנוכח הניכור ההרסני והמפורר של הקפיטליזם המאוחר.
"אני מוצא מעין מפגש בין זרמים ומגמות התפתחות במבנה החברה", מסביר וקסלר מהי בדיוק חברה מיסטית, "הורדת הגבולות בין האני והקוסמוס, חיפוש אחידות, דגש על חוויה, על הצד הרגשי של האהבה – כל זה ידוע במסורת ההיסטורית, הדתית והספרותית כמיסטיקה. את הדברים האלה אנחנו מוצאים פתאום בחברה העכשווית המתקדמת. המודל של המיסטיקה הקלאסית מתחיל לקבל ביטוי בחיי היום יום שלנו. זה לא שנהיינו מיסטיקנים, אלא שהנטייה הפסיכולוגית מתחילה להיות דומה לדרך החשיבה הזו. זה לא קורה באופן מודע או מכוון - השינויים החברתיים מוליכים לשינויים התרבותיים, הפסיכולוגיים שקרובים יותר למיסטיקה, בניגוד לזרם המרכזי האינסטרומנטלי של קפיטליזם וניכור".
אתה מתבסס על העובדה שמדונה לומדת קבלה, שמאות אנשים מקשיבים לדיפאק צ'ופרה ואוכלים אוכל אורגני, או שאלה רק סימפטומים של תופעה עמוקה יותר?
"אלה אולי סימפטומים מעוותים יותר של המיסטיקה. נדמה לי שהמניע דומה, אבל העידן החדש הוא לא ממש מיסטיקה - הוא כולל את שני הצדדים: חיפוש אחר חוויה של אחידות שמתבטאת במסחריות, אינסטרומנטליות ומיסטיקה. אני כן חושב, שאפילו בצורה המסחרית ביותר של החיפוש הזה יש משהו אמיתי. יש משהו בצורת החיים הזאת שמכבדת את הפנימיות, את החוויה, את השאיפה להתעלות".
הפנימיות הזאת מזכירה כמה תחלואים פחות חיוביים - החל בקידוש האינדיבידואליזם ועד ל"שלום מתחיל בתוכי" של שרי אריסון, כלומר התנערות מאחריות חברתית ופוליטית לטובת חיפוש עצמי.
"הדגש ברוחניות לעומת הדת המסורתית והדתות הממוסדות זה אכן הפנימיות, והקו הוא עדין. זה דו צדדי. מצד אחד, החיפוש הפנימי מנוגד לניכור כי הוא מכוון לחוויה שהיא לאו דווקא להישגים אינסטרומנטליים. מצד שני, נכון שיש כאן המשכיות של האינדיבידואליות הפרטנית של המודרנה. מה שמעניין אותנו, לדעתי, יהיה השילוב בין הרוחניות - כנראה אינדיבידואלית – לאופן שבו היא מובילה אנשים להתחבר אחד לשני וליצור דברים קולקטיביים חדשים. הפסטיבלים (וקסלר מתכוון ל"בראשית", "שנטיפי" ודומיהם, מ.פ), למשל, הם ניסיון ליצור פולחן חדש. החוקר אלברטו מלוצ'י, למשל, דאג מפני הבעיה ההפוכה - הוא חשש שהחיפוש הזה אחר חיוניות מחודשת יוביל לאחידות יתר, לפונדמנטליזם ודיכוי טוטליטרי".
והוא לא צודק? התחזקות הדת היום מובילה במקרה הטוב לשמרנות וחוסר סובלנות (ארה"ב) ובמקרה הרע לפונדמנטליזם דכאני.
"התופעה היא מורכבת. אני הייתי אומר שיש כמה מגמות של חזרה לדת. יש חזרה לדת שהיא לא כל כך ממוסדת, לא לכנסיות. זו לא חזרה דתית, אלא חזרה לכל מיני טקסים וחוויות רוחניות שלא דוגלים בהכרח בדת המוכרת. סוג שני של חזרה שבולטת מאוד בעולם, היא אכן הדת הפונדמנטליסטית - חזרה לדת ההמונים חסרי העוצמה, גם בארה"ב וגם, יותר חשוב, בעולם השלישי, מכירים את זה כבר כמעט 20 שנה.
"הצורה השלישית היא החזרה לדת של המעמד המקצועי הבינוני, שהיא פחות קנאית ויותר לכיוון של הרוחניות הפנימית של העידן החדש. מה שמעניין בזה, הוא שבתור סוציולוגים חשבנו שההתפתחות של החברה שלנו היא לכיוון חילוני, והנה בשנים האחרונות אנחנו מגלים שזה היה מודל לא נכון".
יוגה ולא רק ספינינג
וקסלר מאמץ את המודל הדיאלקטי: אם הקפיטליזם המוקדם לא הוליד את מהפכת הפרולטריון, הקפיטליזם המאוחר הוליד דווקא את החזרה אל המיסטיקה - את הצורך בהוליזם ובנקודות מאחז חד משמעיות כמו הדת. "אני אכן מושפע ממודלים דיאלקטים", הוא אומר, "אבל אני לא חושב שזה אוטומטי. אני רואה שאנשים מתלוננים על חוסר קשר, חוסר משמעות, חוסר יכולת לחוש, דרך תיאורים של ניכור, סבל והרס בתוך הקפיטליזם והבירוקרטיה. כל האינסטרומנטליות הזו - הצד השלילי של המודרנה, היא בעצם מה שאנשים מדברים עליו כבסיס לחיפוש שלהם. אנשים רוצים משהו אחר. זו לא דיאלקטיקה שמוטלת על המציאות, זו דיאלקטיקה של החוויה".ואיך אתה מסביר את הקפיצה הזו? מחברה פוסט מודרניסטית ספקנית ופונקציונלית לחברה שמתבססת על אמונה?
"זה עניין של מפגש בין זרמים ומגמות. מצד אחד אני תיאורטיקן – אני עוקב אחרי התפתחות תיאורטית. בשנות ה-90 התחלתי להרגיש את המבוי הסתום, במיוחד בנוגע למונחים של הפוסט מודרניזם שנראו לי מוגבלים וכבר לא תקפים יותר. יש התפתחות של מודלים וחיפוש אחר מודלים חדשים, ומצד שני תצפיות בלתי פורמליות במציאות. אם אני נכנס לחנות ספרים ב-92' ורואה ספר בשם 'הטיפול הנפשי', פתאום אני רואה שזה מקובל למכור ספרים שמדברים על הנפש בחנות של ספרי עיון.
"עד עכשיו פסלנו את התיאולוגיה והמיסטיקה כי חשבנו שהתפתחנו מעבר לזה, אבל אפשר לראות שבני אדם מסתובבים בעולם ומדברים ברצינות על דברים שלא היו מעיזים להגיד בבורגנות לפני זה. יש תוכנית בטלוויזיה על מלאכים, אנשים עושים יוגה ולא רק ספינינג, יש המון תופעות שאי אפשר להכחיש אותן, גם אם הן בודדות, וכאן הקפיצה מרגישות תיאורטית לסימנים במציאות. אני זוכר את הרגע שבו התעוררתי ושמתי לב שמשהו משתנה בסביבה שלי. אי אפשר להישאר במגדל השן, במיוחד במדעי החברה - אנחנו רואים שהמודלים שלנו משתנים. גם האקדמיה נתפסת לאופנה, וממשיכה לחקור עם אותן הנחות, מציאות שכבר עברה והשתנתה".
הספר שלך ראה אור באנגלית בשנת 2000. מה השתנה מאז? אתה מרגיש שהמגמות שהצבעתה עליהן אז התחזקו?
"במאה אחוז. אני כתבתי ספר מלא ספקולציות שלא הוכחו, אבל במהלך הזמן אני רואה עוד ועוד דוגמאות בכל פינה בארה"ב וגם בארץ, וגם יותר מחקר על המגמה. מאז שכתבתי את הספר, יצא באנגליה ספר של הילאס, גדול הסוציולוגים של העידן החדש, 'המהפכה הרוחנית'- להעמיד את המונח הזה זה כבר משהו. אני הייתי הרבה יותר צנוע ולא העזתי לדבר על מהפכה, אלא על מגמה. ההתפתחות מאז היא ענקית. אני לא יודע אם היא בהכרח מבורכת, אבל צדקתי".
להיות מישהו, לא רק להצליח במבחנים
לפני הכל, וקסלר הוא איש חינוך, ואת התופעות שהוא מדבר עליהן זיהה לראשונה במחקר שערך בבתי ספר בארה"ב. "את המחקר עשיתי לפני הרבה שנים", הוא מספר, "זה היה לפני העידן החדש, וכבר אז ראיתי שם את החיפוש אחר זהות. אני מאוד רוצה לחקור את זה היום בארץ. מה שתופס את המקום הבולט ביותר בבתי הספר הוא השיח על הישגים – ציונים במבחנים. אנחנו שוכחים שבלב חיי היום יום של הנוער נמצא הצורך להיות מישהו, לא רק להשיג. אני חושב שלו הייתי עושה את המחקר הזה היום, הייתי מגלה הרבה יותר קשר לעידן החדש."אני חושב שאין מספיק מחקרים על חיי הנוער בבתי הספר. אני מלמד עכשיו קורס חדש על רוחניות, חינוך וחברה והמשתתפים בשיעורים- מורים, אנשי הוראה וסטודנטים, מדווחים על שקורה בבתי הספר שלהם. זה לא שיטתי, אבל יותר ויותר בתי ספר משלבים מערכים של העידן החדש בתוך מסגרות חינוכיות: מדיטציה, יוגה, וכל זה מתחיל להשתקף גם בעבודה תיאורטית באוניברסיטאות, בעיקר של סטודנטים מתקדמים שמעוניינים לשלב את המסורת המיסטית בחינוך. יש הרבה עבודה מחקרית שצריכה להיעשות בכיוון הזה. בביה"ס לחינוך אני עובד עם דוקטורנטים על יעוד של מטפלים, על החשיבות של יוגה לחינוך, על שילובים בין חסידות להינדואיזם, עובדים על המודלים שבתוך המסורת הטקסטואלית היהודית והשלכתם על החינוך. אני מניח שתוך חמש שנים נראה המון ספרים על התופעות האלה. על הרוחניות, המיסטיקה והעידן החדש".
באופן אישי, אתה רואה בהיווצרותה של החברה המיסטית סוג של מוצא או גאולה?
"מרקס אמר שהדת היא אופיום להמונים. אני לא לגמרי מקבל את זה. יש בזה צד של תרדמה, אבל יש גם צד של חיוניות והתעוררות, ואני כן מאמין שיש בתוך המסורת ההיסטורית והתרבותית – שהדת עומדת מאחוריהן – יכולת להחיות את החיוניות ואת האנושיות של בני האדם".
לפנייה לכתב/ת 
