מי הזיז את הבדיחה שלי

יש אנשים שנועדו לעסוק בתיווך באמצעות ריכוך. כדי למכור מוצר למי שלא באמת נזקק לו, הם פשוט משנים את תכונות המוצר. אינכם אוהבים חצילים? אין בעיה, נשכנע אתכם כי החציל כלל לא עשוי מחציל ולחלופין כי אחוז החצילות שבו בטל בשישים.

הפילוסופיה קשה לשיווק. שהרי עומק יוצר כובד, והכל יודעים שלהתפלסף זה להסתבך ולהתנשא ולהתהדר ובעיקר להיות סתום ומרוחק. לכן באים המתווכים, עם בקבוק המרכך בכיסם, שופכים אותו על הפילוסופיה והיא נעשית דייסה ידידותית גם לחסרי שיניים ולמעוטי השכלה.

ההומור והבדיחה, לעומת זאת, סובלים מדימוי נמוך. הם ממשפחת השטות. כמה כבר יכולה בדיחה להיות שווה אם כל אחד יכול לצחוק ממנה. ההומור הוא אקס־השכלתי. אין לו תארים אקדמיים לחלק. לידתו מקלות דעת, חומרי הגלם שלו זולים ויומיומיים, יש לו נטייה לירוד ולקלוקל ולגס ולאלים, ולכן דרושה לו הגבהה. באים המתווכים ומוזגים לתוכו כמה כפות מדייסת הפילוסופיה המהולה, והפלא ופלא: ההומור מפסיק להצחיק, ואז הוא ממילא נראה הרבה יותר רציני.

בדרך לקלניקה לטיפול בבדיחות

פילוסופיה בלתי מתפלספת בשילוב הומור דל צחוק מעניקים לנו את ספר המתנה "אפלטון ואתון נכנסים לבר – הבנת פילוסופיה דרך בדיחות".‬ עיסקה משולבת. הבדיחות מפצות על מעט הרצינות ומנחמות על המאמץ להבין פילוסופיה לייט, ואילו הפילוסופיה מעניקה לבדיחות האסופיות תואר אצולה.

מי שמעמיד הומור מול רצינות, כאילו יש ניגוד ביניהם, אין ספק שאין לו הומור ויש ספק לא קטן באשר לטיב הרצינות שלו. מי שסבור שהומור ורצינות הם שפות מדורגות וההומור נמצא נמוך מהרצינות, יסיק באופן טבעי שההומור נועד לשימוש במקרים קלים בלבד ורק הרצינות ראויה למקרים קשים, שלא לומר לאסונות כבדים. קשה להאמין שהמחברים תומס קתקרט ודניאל קליין, שלמדו פילוסופיה בהרווארד, באמת מתפעלים מהעובדה הטריוויאלית שלבדיחות יש תוכן, ועל כן יש להניח שהם מנצלים את המידע הזה ניצול כלכלי בדרך להקמת קליניקה לטיפול וריפוי בבדיחות.

אלא שאין הרבה דברים מייגעים ועצובים יותר מהרצאה על הומור. כאשר מצביעים על מקורותיה של הבדיחה ועל הבסיס ה"רציני" שלה, מטביעים אותה במצולות בעזרת משקולת. בהיותה מקוטלגת לפי נושאים היא טובה למנהלים ולמורים ולמרצים שרוצים לייאש את מאזיניהם באמצעות הפתיחה "ואפתח את דבריי בבדיחה‭,"‬ ולחלופין, בצורה המייגעת יותר: "בדרכי לכאן מישהו סיפר לי בדיחה‭."‬ הספר הזה נאפה בידיעה שהבצק יישאר ברובו על המגש וינקרו ממנו את כל הצימוקים וישתמשו בהם להקדשות על ספרים אחרים. אם בתחילה עוד מצליחים להתעניין מעט בהצמדה שבין הבדיחות לפרקים כמו לוגיקה, אתיקה, פילוסופיה של הדת, יחסיות או אקזיסטנציאליזם – כעבור זמן כבר קוראים את הבדיחות ברצף, ולבסוף מסתפקים רק בבדיחות הקצרות.

מובן שספר כזה יכול להיות ראשון בסדרה של ספרים שמשלבים גם פסיכולוגיה ובדיחות, סוציולוגיה ובדיחות, שלא לדבר על סקסולוגיה ובדיחות. כאילו כדי לומר: אל תפחדו מהסיומת "לוגיה",‬ זה אולי סיום של עניין מייגע, אבל בתמורה זו התחלה של בדיחה טובה.

הפילוסופיה וההומור נוטלים מאותם מאגרים וניזונים מהניסיון האינסופי לפענח את עצמנו ואת זולתנו ואת העולם שבו אנו חיים. אין צורך לנתח את הפילוסופיה, כי היא הניתוח. צריך ללמוד אותה. אין צורך לנתח הומור, כי הוא מיטב הניתוח. צריך ליהנות ממנו. ולכן אסיים בבדיחה מתוך הספר, ולא אנמק מדוע בחרתי דווקא בה, אך ארמוז כי הנימוק נמצא בתוך הבדיחה: "כמה אנשי ניו אייג' נחוצים כדי להחליף נורה? אף לא אחד. הם מייסדים קבוצת תמיכה ל"התמודדות עם האפלה".

• מתוך מדור הספרים של "ידיעות אחרונות" שמתפרסם במוסף "7 לילות"