האמת היא שאני מאוד אוהב לקרוא טוקבקים, וכשאני מסיים לקרוא כתבה אני ממהר להגיע אל התגובות. גם ככותב אני אוהב אותם, והסיבה שבחרתי לכתוב לאינטרנט ולא לאחד העיתונים היא רק הטוקבקים. ותאמינו לי, הם לא ממש פינקו אותי. אם להגיד את כל האמת, התגובה הרווחת לרוב המאמרים שלי כאן, במיוחד בנושאים כמו מלחמה ושלום וזכויות מיעוטים, היו קללות, נאצות, השפלות, דיבה ומה לא. ובכל זאת. חשוב לי לקרוא את הדברים.
| תגובה הולמת? |
|
| חוק הטוקבקים עבר בקריאה טרומית / אמנון מרנדה, אהוד קינן |
|
הצעת החוק המטילה אחריות על בעלי אתרים ומגיבים עברה בקריאה טרומית. היוזם, ח"כ חסון: לא הגענו להדברות עם בעלי האתרים. ח"כ יחימוביץ: זו פגיעה בחופש הביטוי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
למעלה מ-20 שנה אני עיתונאי, מחזאי ושדרן טלוויזיה, וביקורת היא המים הטריטוריאליים שלי. אמנם אלו לא מי שתייה מומלצים, אבל מים שהתרגלתי לצרוך. מבקרי ספרות, טלוויזיה ותיאטרון ביקרו אותי במאות קטעי ביקורת, חלקם תוקפניים ביותר. הייתה זו ביקורת חריפה, אבל היא לא הביאה את חדרי הבטן של הכותבים. גם למבקרים יש קהל, והם כתבו אליו, אל הקהל שלהם. כשמבקר מקצועי כותב ביקורת, יש לראות אותה קודם כל כטור שבא לשעשע את הקוראים, ואחר כך כביקורת על המוצר עצמו. כי גם למבקר יש רייטינג שהוא מושפע ממנו, ולפעמים הוא לא סתם מושפע, הוא ממש עובד בשבילו.
הביקורת של הטוקבקסיטים, לעומת זאת, חפה מכל אלה. פה מדובר בנהמת בטן. החיבור בין אנונימיות וצורך אנושי להגיב למה שקורה, מה שנאמר או נכתב, מביא את מגיבי האינטרנט לאלימות מצד אחד, אבל גם לחשיפה מרתקת של רגשות, מחשבות ותחושות, ששום מקום אחר לא יאפשר אותם. דווקא בגלל שהדברים לא מעובדים, שאין להם רייטינג, שאין שכר על הכתיבה ואין תמורה, אלא בכך שדבריך יפורסמו ואנשים יוכלו לקרוא אותם, דווקא בשל כל אלה אני רואה בכך צורה חשובה של חופש הביטוי. הקיא הטוקבקיסטי הוא אולי דבר דוחה, אבל מאוד מאוד אותנטי. ומשום כך יש לו ערך רב.
הטוקבקים נטלו את המונופול מהכותבים המוסמכים של העיתונות. כבר לא צריך להיות חבר אליטה מכובד כדי להביע דעה. כל אחד יכול, כל אחד נחשב. אפשר לכתוב בשגיאות כתיב, אפשר לכתוב בלי לחשוב, אפשר לכתוב דברים טיפשיים. מותר. זה בסדר. בעיני, יש בכך מין דמוקרטיזציה נהדרת של הכתיבה ושל זכות הבעת הדעה. כל ניסיון להגביל אותה – הוא מיותר ופוגע.
נכון, לפעמים זה כואב לקרוא. זה מטריד. זה מעליב. מי שלא יכול לעמוד בביקורת כזו, שלא יחשוף עצמו לעין הציבור. אבל מה נרוויח אם הטוקבקיסטים יסורסו? חדרי הבטן הנסערים יעברו פתאום לייצר פמפלטים מנומסים? זה לא מה שיקרה. הרגשות יישארו אותם רגשות, רק המוצא ייסתם. אנשי האליטה המסורתית שוב יקבלו לידיהם את הזכות לצנזר. להגיד מה נסבל ומה לא. הדיון הציבורי יפסיד.
החוק החדש
נגד הטובקבקים הוא אנכרוניסטי ומטופש. הוא מלחמה של אליטה ישנה על המקום האבוד שלה, בעידן האינטרנט שהביא לדמוקרטיזציה בהבעת דעה. החוק מחמיץ את מרחבי חופש הביטוי שהביאה עמה הרשת, את הערך הציבורי החשוב שיש בחשיפה לתרבות הביבים הזו, את היופי שיש בכיעור של נהמת הטוקבקיסטים.
