יצא המרצה מן השק

חברי הסגל האקדמי בישראל יצאו למאבק על הטבת שכרם כמו מקקים מסוממים. בהתלהמות ובנחישות קולקטיבית של "לשרוף את המועדון", הם טיפסו על עץ גבוה שמצמרתו הם צווחים כבר חודש רביעי ברציפות: "תמות נפשי עם מדינת ישראל". המרצים הללו עלו על הבריקאדות כמו האמריקנים בעיראק והישראלים בלבנון – ללא תוכנית ב', ללא אסטרטגיית יציאה וללא תכנון לטווח ארוך. את השביתה המרתונית הזו הם שיעבדו להנחתם המוקדמת, ש"נערי האוצר" יהיו אלה שימצמצו ראשונים. אפילו, עתה, לקראת שעת האפס, הם יושבים על חורבות ההשכלה הגבוהה ונשבעים להלחם עד הפרוטה האחרונה.

לא שדרישותיהם הכספיות העקרוניות אינן צודקות. לא שלא חל כרסום בהכנסתם במהלך העשור האחרון. אך יש אחרים בתוככי האוניברסיטאות שצריכים להתייצב לפניהם בראש התור – ה"מורים מבחוץ", המתרגלים והדוקטורנטים. הללו ממיתים את עצמם באוהלה של ההוראה האקדמית תמורת נזיד עדשים מאז ומתמיד, אך הסגל הבכיר מעולם לא נחלץ לעזרתם.

גם עתה, כאשר רוממות ההשכלה בגרונם, מסרבים הבכירים להכיר בעליבות שכרם של אנשי הסגל הזוטר. בשנים האחרונות הם לא מצאו לנכון להצטרף גם למאבקם של הסטודנטים, שבטיפשותם מחזירים להם היום טובה תחת רעה. כך גם לא הנידו עפעף למען עובדי הניקיון בקמפוסים המגירים את זעתם בעבור חופן שקלים בשרותן של החברות הפרטיות לכוח אדם. מעבר לזה, מרצי המכללות הלא שובתות נהנים מתנאי תגמול פחות מופלגים, והנה דווקא אלה הניצבים בראש סולם השכר מוכנים להעלות את סביבתם בדם ואש ותמרות עשן.

אין פלא שהמרצים סירבו להירתם לשביתתם של מורי התיכון ודחו כל רעיון לצאת למאבק על דמותה של ההשכלה באשר היא שם. אחרי הכל, תמיד הם סברו כי הם "מורמים מעם", ומדוע חלילה שיזהמו את ידיהם בהפגנת סולידריות עם המורים ה"נחותים"? סגנון מאבקם סיפק את ההוכחה הניצחת לדרך התנהלותם – לא עמידה בצמתים, השתתפות בעצרות או פנייה לציבור הרחב. אלא הסתופפות בתוך מגדל השן והמתנה לצלצול הטלפון הגואל בו יתבשרו על היענות כל תביעותיהם.

האם לא חשבו שבמציאות הפוליטית הנוכחית, עם ראש הממשלה ושרת החינוך הגרועים ביותר בתולדות המדינה, יש סיכוי כי מאבקם יעלה על שרטון?

כי בעצם מעבר למליצות המופרחות חדשות לבקרים על חשיבותה של ההשכלה לעתידה של המדינה, המדובר בסך הכול בכסף, כסף ושוב כסף. המרצים מעולם לא גילו עניין מיוחד בנעשה בתוך החברה הישראלית. לעתים רחוקות הם נוטלים חלק בשיח הציבורי ודעתם בסוגיות הרות גורל אינה נשמעת. בעיות בוערות כמו הפער החברתי ההולך ומתרחב, עתיד השטחים או השחיתות הפוליטית הן מהם והלאה. כך גם בכל מה שהתנהל אפילו תחת אפם – צמצום פעילות הספריות, סגירת מעבדות והגדלת הכיתות. גרוע מכל: הם נמנמו, תוך שהם מזניחים במשך עשור תמים את דרישותיהם הכספיות. כך הם נמנעו מלאכוף על האוצר התדיינות במהלך חופשות הקיץ והמתינו להגדשת הסאה בה היו נחושים לצאת למלחמת "הכל או לא כלום".

חוצפתם של השובתים אינה יודעת גבול, משום שבמו ידיהם הם הורסים את עתידו של הציבור שבלעדיו לחייהם המקצועיים לא הייתה זכות קיום – הסטודנטים. חוסר אכפתיות מקומם זה אינו חדש. שנים רבות שהאוניברסיטאות הישראליות מתייחסות לתלמידיהן כאל מעמסה מיותרת, כאל מקור הכנסה ותו לא. עבורן זהו בשר תותחים כספי, שאמור לממן את חייהם ואת "מחקריהם".

לא בכדי הנחתי את המילה האחרונה במרכאות. המחקר הפך זה מזמן לפרה הקדושה הרועה בנחת במדשאות הקמפוסים ואוי לנו אם נפריע לה לכרסם את ערוגות השפע בהן היא מכשכשת בזנבה. לשמע המילה הזאת במהלכה של השביתה ניתן היה לחשוב שהאקדמאים הישראלים מציפים את רשימת מקבלי פרס הנובל בעבר ובהווה. 

האמת העגומה היא שלמרות המוניטין שיש לאקדמיה הישראלית בעולם המערבי, רק חלק קטן מנושאי המחקר שלה ראוי לתהילת עולם. לרוב, פס הייצור הזה מניב אין ספור מאמרים מיותרים שנועדו אך ורק לקידומו של הכותב מאשר להעשרת התחום המדעי בו הוא מצוי. השביתה הזאת עתידה לחשוף את הבלוף הזה למגינת ליבם של היושבים על רמת אביב ועל הרי הצופים והכרמל. כך גם לגבי תקציב המחקר המסייע למקבליו לצאת לחופשות פרטיות-משפחתיות החפות לחלוטין מהקשרים אקדמיים תוך קריצת עין של הממונים.