מדוע חברי הקבינט העדיפו לשתוק?

עיון שיטתי בעדויות חברי הקבינט המדיני-ביטחוני, או "פורום השבעה" בוועדת וינוגרד, מלמד שהם לא עמדו במשימה המרכזית שיועדה להם (אם לא על פי חוק, לפחות על פי ציפיית הציבור): לשמש כקבוצת חשיבה אקטיבית ויצירתית, שביכולתה לאתגר את ראש הממשלה שמביא לאישור הצעות החלטה הנוגעות לניהול המלחמה. זאת תוך ניטרול מוחלט של שיקולים ארגוניים, פוליטיים או אישיים.

במקום לשמש כבקרים משמעותיים להחלטות האסטרטגיות, חברי הקבינט תיפקדו כ"חותמת גומי" ואיפשרו לו ולרמטכ"ל לנהל את המלחמה כמעט כראות עיניהם.

מדוע נמנעו חברי הקבינט מלהיות מעורבים, נוכחים ומשפיעים יותר בתהליכי קבלת ההחלטות? ממחקר שערכתי עולה כי היו לכך עשר סיבות מרכזיות.

האחת: "חובת הנאמנות" ללכידות הפנימית בממשלה ובעם, גם אם היא מחייבת ויתור על עמדות אישיות סותרות;

השנייה: מחוייבות ש"לא להכביד" על תהליך קבלת ההחלטות של ראש הממשלה, שמשימתו הרי מסובכת ממילא;

השלישית: העניין לתת לקברניט "גיבוי אישי", ודאי כשמערכת יחסים חברית עומדת ברקע; הרביעית: הצורך להתחשב ב"סבלנות המוגבלת" של ראש הממשלה, במיוחד נוכח חילוקי דעות בין הדרג המדיני לביטחוני, לא כל שכן בתוך המערכת הביטחונית עצמה;

החמישית: ההכרה שממילא ההחלטות לא מתקבלות בפורומים דוגמת הקבינט, אלא בהתייעצויות מוקדמות עם בני סמכא (ולכן, "חבל על הזמן");

שישית: הדאגה שמא המידע המצוי ברשות הפורום "אינו מספק" בכדי לקבל החלטות כנדרש (בבחינת: ראש הממשלה וראשי המערכות הביטחוניות ודאי יודעים יותר טוב...);

שביעית: התחמקות מהצבעה-עוקבת-דעה, תחת טענה לפיה "קולי ממילא לא יקבע";

ולבסוף - שלוש הסיבות הנוגעות לצה"ל: "קדושת הצבא" – הרתיעה מלצאת נגד המלצות המערכת הביטחונית (ודווקא מצד בוגריה הבכירים); או לחילופין – הקפדה על "מידתיות" מצומצמת בכך; וחוסר העניין לשמש תחליף לפלורליזם הפנימי הפגום, שהצבא ייצר במלחמה.

שימוש רב נעשה בטענת ההדלפות, כמסבירה את השיתוק שאחז בקבינט. אך זו טענה שמקומה רק בתחתית הרשימה, כיוון שאין מדובר בטיעון שבא מצד השרים, אלא להיפך – הוא שימש בעיקר את ראש הממשלה, כהסבר להתנהלותו במסגרת מאוד מצומצמת.

בנוסף, היו עדויות שגרסו כי ההדלפות לא כללו נושאים רגישים שהשתיקה יפה להם, אלא נגעו לנושאים פוליטיים בלבד (סיבות אלה מעוררות חשד, כי יותר מאשר היו ההדלפות סיבה למניעת שיתוף, היו הן תרוץ נוח לקבל החלטות בפורומים קטנים, שההתנהלות בהם גם חוסכת קונפליקטים מיותרים עם מי שדעתם אחרת). זאת ועוד, הרי לא יעלה על הדעת שלא ניתן למצוא מנגנון שיאפשר התגברות על תקלה זו, חמורה ככל שתהיה, גם אם המדובר בבעיה ששורשיה נעוצים עמוק בחלקים הקלוקלים של התרבות הישראלית.

הסדרה מוגדרת וברורה של כללים, אכיפה חד-משמעית ונוקשה שלהם ונקיטה בצעדי עונשין מול מי שחרגו מכך, יהיו, ללא ספק, צעד חשוב בכיוון הנכון (כקביעת דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד).

ממצאים אלה מחדדים את מה שהעדויות כבר הציפו, ביחס לדינאמיקה הפנימית אצל מי שניהלו את המלחמה האחרונה. הם אף מעוררים מחשבה שמא אפשר גם אחרת: האם חשיבות הסולידאריות הפנימית אמנם גוברת על המחויבות להגיע לפתרונות הטובים ביותר? האם תחושת הנאמנות לראש הממשלה והצורך לגבותו ארגונית-פוליטית-ואישית, באמת גוברים על המחויבות לעניין עצמו, על מחיריו? האם השתתפות בקבינט היא רק עניין של כבוד, או שבכדי לקיים זאת – "צריך גם

לעבוד"? האם חוליים ממסדיים ארוכי שנים הם סיבה מספקת להרמת ידיים? וכי העקרונות האלמנטריים של היושרה, בהם מחויב כל איש ציבור, אינם מחייבים את העדפת המאמץ לתיקון המפגעים, על פני קבלתם, לכאורה כגזרת שמים? ולבסוף - מדוע צריך לחשוש מעימות עם מערכת הביטחון, כאשר ברור שיש דרכים טובות יותר מזו שהם בחרו ללכת בה?

חיוני שחברי הקבינט יפנימו כי ישיבתם בו אינה בכדי לשרת מראית עין דמוקרטית של פיקוח אזרחי על ראש הממשלה ומערכת הביטחון, ודאי לא בעת מלחמה, בה הזמן יקר מאוד. משימתם האולטימטיבית היא לייעל את תהליכי קבלת החלטות, גם במחיר של כניסה לעימותים אישיים עם מי שצריך להתנהל עימם בחיים הפוליטיים אחר כך. משונה שצריך לומר, אך אם אין זה ברור: אינטרס המדינה – לעולם גובר.

ד"ר (תא"ל בדימוס) יוסי בן ארי, לשעבר מדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי