מול שפע ספרי הביכורים שנחתו כאן לאחרונה, קשה לזהות בבירור מגמות מובהקות. יש להיזהר שלא לצאת באמירות גורפות מדי, אבל ניתן להסתכן ולומר שאם עד לאחרונה רווח העיסוק ב"אני" ובתחום הפרט בספרות הישראלית, דומה שמסתמנת מגמה של חזרה אל התחום הקולקטיבי ואפילו – רחמנא ליצלן – ספרות פוליטית הזוקפת את ראשה פה ושם. הדבר מרשים במיוחד כשמדובר בסופרים שמפרסמים את ספרי הביכורים שלהם, וכבר מסתכנים וקופצים אל הביצה הטובענית של עיסוק בתחלואי החברה הישראלית.
הסופר אמיר צולנג מבקש ללכת בדרך שלא מעט הלכו בה בתרבות העולמית – החל בספרי מופת כמו "החטא ועונשו" ו"הזר" וכלה בסרטי הפולחן "התפוז המכני" ו"רוצחים מלידה". בניסיון לתאר את מהלך הפיכתו של אדם נורמטיבי לרוצח בדם קר, הוא מביא את סיפורם של איתן ואופיר – שני נערים מישוב קטן בדרום – שכל אחד מהם עובר מסלול שונה במקצת בדרכו להיות לרוצח; איתן הוא נער כריזמטי ומקובל, שחברתו נוטשת אותו ואז בוגדת בו עם אחר; אופיר הוא בחור שמן ודחוי, אכול חרדות מהרוע בעולם, בעיקר לאחר השתתפותו במסע לפולין. המשותף בסיפוריהם של השניים הוא האופן שבו האלימות הלא מרוסנת שבה הם נוקטים כלפי זרים גמורים, יוצרת אצלם תחושה של שליטה במציאות חסרת ההיגיון והצדק שסביבם.
שאלות הצדק והבחירה מהדהדות לכל אורך הסיפור ומגולמות במשפט שמלמד איתן את אופיר, ושאף מופיע במהופך על הכריכה: "החופש האמיתי הוא החופש להתעלם מהחופש של האחר". ההיגיון הזה – אשר אולי מנסה לשקף את החשיבה הפשטנית והרדודה של בני הנוער – הוא זה שמכתיב את השתלשלות האירועים ודן את הספר לפשטנות ולחוסר יכולת להתמודד באופן משכנע עם המשימה המורכבת שהציב לעצמו.
לאורך הספר כולו לא ניתן מענה מספק לשאלות הבסיסיות ביותר: למה? איך הופך נער רגיל כביכול לרוצח סדרתי, לרוצח בדם קר? איך זה שפרידה מחברה או מסע לפולין משבשים בקלות כזו את חייהם של בני נוער, שנראה כאילו ההרג והרצחנות הם המפלט האולטימטיבי והברור ביותר עבורם?
קשה לומר מהן התשובות לשאלות אלה בעולם המציאותי, שבו נערים שולפים סכינים ודוקרים אחד את השני בגלל מריבה על בחורה או בשל האופן שהביטו בהם. תהיה הסיבה אשר תהיה, הצידוקים שמוצא צולנג לשאלות אלה אינם מספקים, אינם משכנעים. אם במקרים כמו זה יתרונה של הספרות הוא בכך שהיא מאפשרת הצצה אל נפשם ומניעיהם של אותן "חיות אדם" – הרוע המוחלט הזה שאין לנו אפשרות לגעת בו מעבר לכותרות הזועקות בעיתונים – ספרו של צולנג לא מצליח להשתמש ביתרון הזה. גיבורי הספר שלו נותרים קלישאות של נוער התפוז המכני, רוע שמעבר למילים ולהצדקות – לפחות כאלה שיהיו משכנעות דיין.
בשביל לכתוב בצורה מהימנה ומשכנעת על מה שלא ניתן להעלות על הדעת, צריך קודם כל להעלות אותו על הדעת. להיכנס אל תוך הלך הנפש של הדמויות, להזדהות עימן ולאמץ את ההיגיון (או אי-ההיגיון) שלהן. ואת זה בדיוק צולנג מתקשה לעשות. נראה שלמרות המחויבות שלו למטרה – להפוך את הבלתי נסבל והלא יאמן לשריר וקיים ובעיקר לבלתי נמנע – הוא לא מצליח להתגבר על הזעזוע והתדהמה שמעוררות בו הדמויות שיצר. זו הסיבה שהן מתגלות לאורך הספר כלא משכנעות, כסקיצה גסה ולעתים מגוחכת. צולנג מבקש לתאר מציאות גרוטסקית ומעוותת, אך הוא לא מצליח להרחיק מעבר לעיצוב דמויות גרוטסקיות ולא מהימנות.
באותה מידה יכול היה צולנג לתאר נערים שהפכו לאלכוהוליסטים, או לחילופין – לנהגי מרוצים או לפעילים בגרינפיס; מין גחמה טיפשית (גם אם כביכול מנומקת היטב) של גיל ההתבגרות. אבל דווקא בשל העובדה שהם לא בוחרים בחירה שכזו, על הצידוקים למעשיהם להיות מעניינים יותר, משכנעים או לפחות סבירים יותר. לרוע המזל, ההבטחה שבחדירה לנבכי נפשם של הנערים-הרוצחים נותרת לא ממומשת, והתחושה בסוף הקריאה היא של עיון בתסריט אימה שנכתב במשרד החינוך על ההידרדרות המוסרית של הנוער, ולא של רומן אותנטי בעל ערך שהוא מעבר לסנסציה.
