רגל פה רגל שם
לרגל הוצאה מחודשת של מבחר כתבי ביאליק בסדרת "עם הספר,“ מברר הרב שי פירון מי באמת היה המשורר הלאומי. האם היה סמל תחייתה של התרבות החילונית, או יהודי מאמין שראה בשבת ערך עליון, וכתב: "בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל"
עוד בחייו זכה חיים נחמן ביאליק 1873)־(1934 לכינוי המשורר הלאומי. ועל אף שעיקר יצירתו היה באודיסה שברוסיה, הרי הוא מזוהה עם תחייתה של התרבות הישראלית.
שירתו הלאומית של ביאליק לא הייתה שירה ציונית־לאומית כמקובל אצל משוררי התקופה. רוב רובה של השירה נכתב בגולה, כך שתיאור הנופים שבשיריו מושפע מנופי הכפר האוקראיני. אף על פי כן, שירתו, כמו גם סיפוריו ומסותיו, שמבחר מהם מופיע כעת בהוצאת "ידיעות אחרונות“ ובנק הפועלים, הביאו לידי ביטוי כמיהה עמוקה לטרנספורמציה תרבותית ורוחנית בחוכמת ישראל.
למרות ש"אל הציפור," השיר הראשון שפירסם, עסק בארץ ובמתיישביה, לא היה ביאליק פעיל בתנועות הפועלים, אלא נמנה עם בוניה החדשים של ארץ ישראל כמרכז רוחני. לפיכך, השהה את עלייתו והתיישבותו בארץ ישראל עד אשר יתאים המצב לעידוד ולפיתוח תרבות ישראלית חדשה. עוד בטרם הכיר את אחד העם, נטה אוהלו בבניינה של הציונות הרוחנית. יחסו הערכי אל הארץ הפכו למשורר נערץ על בני העלייה השנייה כמו גם על הרוויזיוניסטים והציונים הדתיים.
מה סוד קסמו של ביאליק? מדוע זכה להיות אהוד על כלל בוניה של הארץ? מה גרם לציבור רחב כל כך לראות בו "משורר לאומי?"
ביאליק נדד מבית המדרש האוקראיני, מחוז ילדותו, אל בית המדרש הליטאי. מעבר זה נבע, בראש ובראשונה, מכמיהתו של ביאליק ללימוד מעמיק, מקיף ושיטתי. על אף העובדה שהשפעות החסידות ניכרו בעיירות אוקראינה, מה שהוביל להתבססותו של עולם יהודי רווי רגש, ביאליק חפץ בבית המדרש הליטאי. לימוד קפדני ומחמיר הלם את אישיותו. הוא ביקש למצות מתוך עצמו את כל היכולות הלימודיות ולהתעלות בתורה. דמותו של העילוי החייתה את רוחו, וכך נקשרת נפשו בשירת בית המדרש עד שמכריז הוא: "אלי, אלי! כמה קסם/ יש במלים 'אמר רבא"!' (מתוך השיר "באהל התורה.("
לבו של ביאליק הובילו לישיבת וולוז'ין. מדוע דווקא עדיה? כך הסביר ביאליק את החלטתו: "ישיבת וולוז'ין שמשה מקלט לכל בחור מעולה ובעל רוח יתרה."
ישיבת וולוזי'ן התייחדה בהתמדת התורה וביגיעה הגדולה שאפיינה את בית המדרש שלה. המפגש הראשון של חיים נחמן עם בית המדרש הוולוז'ינאי היה בליל שבת אפוף מסתורין ורווי מתח לימודי ואינטלקטואלי. אולם לביאליק היו מניעים נוספים לבואו בשעריה של וולוז'ין. השמועות שהגיעו אליו ציירו בפניו בית מדרש בו יוכל להתוודע אל עולם החול, אל השפה והשירה ואל הרעיונות הציוניים שהחלו להפעים את רוחו.
אבל ראש הישיבה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, חשב אחרת. הוא קידש את ההתמדה ואת ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה. הוא ביקש לנתק את תלמידיו מסערות העולם. כך נדמתה הישיבה בכתבי מ.זלאטקין, חברו של ביאליק לספסל הלימודים:
"כדי להגביר בידוד התלמידים ולהרחיקם מכל דבר מפריע את לימוד התלמוד, לא התיר להם ראש־הישיבה לעסוק בשום דבר, שלפי דעתו יוכל להסיח את דעתם מלימודם. ומטעם זה, אסור היה לתלמידי הישיבה לעסוק בתעמולה של רעיון חיבת ציון ולייסד חברה למטרה זו, אף על פי שראש־הישיבה, ר' נפתלי צבי ברלין בעצמו היה חובב ציון, כתב מאמרים לטובת רעיון זה ולקח חלק חשוב בתנועה."
וכך, שלא על פי תוכניותיו הראשונות, הופך ביאליק ל... מתמיד. לימים, כשתיאר רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, את דמותו של ביאליק, צפה ועלתה דמותו של "המתמיד". הוא נשאב אל עולם בית המדרש ושקע בלימודו. כך קנה לו שם של למדן, וראה ברכה רבה במבחנים התקופתיים שהיו נהוגים בישיבה. ראשי הישיבה שיבחוהו ורוממוהו. בבית המדרש של ישיבת וולוז'ין למדו הטובים שבנערי התקופה, ואף על פי כן, זכה ביאליק להתבלט בכישרונותיו, בהבנתו המעמיקה ובידענותו הרחבה. אולם, בלשונו של פיכמן, "האביב החדש אשר קפץ עליו פתאום, שב ומעורר בו את יצר הנוער הנרדם." "קורי שממית וטיח קיר".
רבים מכותבי תולדותיו של ביאליק, מתארים אותו כמי שנטש את עולם הישיבה ויצא אל האור. ברבות הימים, הפך ביאליק להיות המנהיג הרוחני של היישוב היהודי החופשי. הוא נעשה ראש אגודת הסופרים, עורך בית ההוצאה "דביר" ונשיא ועד הלשון העברית. ביאליק הפך לסמלה של יהדות חילונית, חדשה, זו שנפרדה אחר כבוד מבית המדרש והשקיעה את כל כוחה בבניית העולם החדש.
עיון מעמיק בכתיבתו של ביאליק מגלה רבדים שונים באישיותו. כאמור, אחת מיצירותיו הגדולות של ביאליק היא שירת "המתמיד," בה הוא מצייר את דמותו של הלומד בצבעים קודרים:
"גם קרן אור אחת לא ראה מלפניו/ מלבד קורי שממית וטיח קיר תפל/
רעבון, לא שינה, מק־בשר, רזון פנים /- מה המה כי ישים אליהם לבבו"?
אולם, על אף חריפותן של המילים, על אף המסקנה הקשה, בשירו "אם יש את נפשך לדעת" מצייר המשורר את בית המדרש כמקור, כמעיין מחיה: "הוי, אח נענה! אם לא תדע לך כל אלה - אל בית המדרש סור, הישן והנושן."
מעולם לא עזב ביאליק את בית המדרש. מעולם לא נטש את דפי הגמרא ומאמרי חז"ל. ביאליק עמד בפיסוק רחב אך יציב. רגל אחת נטועה בעולם הישיבה והשנייה בעולם החדש. מתוך יושר פנימי עמוק כתב ופירסם מאמרים, האחד מבטא כמיהה גדולה ללימוד ואמונה, והשני מבטא כפירה ויציאה. האחד מבטא שייכות רוחנית והשני כמיהה תרבותית. לא סתירה, כי אם קרע עמוק.
ב"הספד שלא הושמע" צייר ש"י עגנון את אישיותו המורכבת של ביאליק:
"מורי ורבותי, מה היתה שליחותו של ביאליק בעולם הזה, ומה היתה רוחו מבקשת על האדמה? תורה וחיים אהבה וחסד. כל ימיו היה נותן נפשו על התורה וכל דבריו של תורה היו ממש. לא הלך ד' אמות בלא תורה, וכל ימיו היה מכוון לאמיתה של תורה, ואין לכם מקצוע בתורה שביאליק לא עשה בו... דיו כל דבר ודבר שעשה ביאליק להנחיל לו עטרת גדולה, אבל הוא העביר את העטרה מעל ראשו וישב ולמד ולימד מתוך
ענווה, מתוך מסירות נפש, בשביל אהבת תורה שהיא נותנת לנו חיים ומשרה בנו אהבה ומושכת לנו חסד. חסד מעין זה היה עליו, על ביאליק, כל הימים... יודע היה ביאליק שאי אפשר לישראל להתקיים בלא תורה, שכל צרות ויסורים שבאים על ישראל אינם באים אלא על שעזבו תורתם"... (ש"י עגנון, "מעצמי אל עצמי," הוצאת שוקן תש"ס, עמ' .(204
הספדו של עגנון מעולם לא נישא - ולא בכדי. דימויו של ביאליק בעיני אנשי העלייה השנייה והשלישית, חברותו העמוקה עם אחד העם וברדיצ'בסקי, לא איפשרו מבט אחר על אישיותו של המשורר. הוא נתפס, וכך ראו ורצו בני דורו, כמי שקרא תיגר על עולם האמונה והצליח לצאת מבית המדרש, לחופשי. חלק מרכזי מבניין הארץ היה בנוי על נטישת העולם הישן על מכלול ערכיו. וכך, הפך ביאליק לאדמו"רם של מבקשי יהדות חדשה, משוחררת, חופשית. לא פחות ממה שהיה ביאליק קשור וזקוק אל הדור, היה הדור זקוק לביאליק.
מזור לנפש קרועה
ביאליק, שנקרע בין אהבתו לעולם התורה לבין כמיהתו הגדולה לערכים הגדולים של הנאורות, כפי שהלכו והתפתחו באותם ימים, לא ידע את נפשו. הוא ביקש מזור לנפש הקרועה. כך, היה בן בית אצל אחד העם, כמו גם אצל רבה של יפו, הרב קוק. על אף ההתייחסות החריפה לאחד העם ולברדיצ'בסקי, זכה ביאליק להארת פנים אצל הרב קוק.
בנו של הרב, הרב צבי יהודה, מתאר מפגש מרתק בינו לבין ביאליק. הרב צבי יהודה שאל את ביאליק ביחס למצבו האמוני בשפה ברורה ובנעימה: "ומה אצלך כעת בפרק זה"? וביאליק השיב: "למה אדוני חושד בי!? אני איש מאמין באלוקים אמת אמיתי, בורא עולם ויוצר עולם, מתגלה בהיסטוריה, בוחר בישראל באהבה." הדיאלוג בין הרב קוק לבין ביאליק היה פתוח וגלוי. ביאליק העלה בפני הרב את תהיותיו ואת תפיסתו הדתית.
וכך מספר לנו עגנון: "פעם אחת נכנסנו לישיבה אצל רבנו הגדול רבי אברהם יצחק הכהן קוק - אני, ור' חיים נחמן ביאליק, ור' אליעזר מאיר ליפשיץ, והרב שמחה אסף, ורבי בנימין, ועוד - והיינו דנים בפרצות הדור ובתקנתו. התחיל אחד מן החבורה (מדבר) בשבח התורה וסיים בגנות הסייגים הרבים שהוסיפו חכמים בכל דור ודור."
עגנון, נאמן לשיטתו הידועה, אינו מוסר לנו במפורש מי הוא בעל המעשה, אבל, הוא טורח לספר מי היו נוכחים בפגישה. כך, במאמץ קטן, נדע שבמערכת היחסים שבין ביאליק לרב קוק עוסק הסיפור.
השניות שביחסים שבין ביאליק ליהדות המסורתית, באה לידי ביטוי בפרשת הקמת "עונג שבת." בתל אביב הנהיג ביאליק בבית "אהל שם" את מסורת "עונג שבת" - מפגשי תרבות של אמנים וסופרים. מה הניע את ביאליק להקים את המסגרת הייחודית שהתכנסה בכל ערב שבת? כך כתב:
"אנו באים לא"י לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד. ומייסדי 'עונג שבת' חשבו כי לשם יצירת צורות חיים מקוריות ואמיתיות בעלות פרצוף ופנים לאומיים, הכרח להם לקחת את החומר ליצירותיהם מאבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות, ואם צריכים לחצוב 'מן השתין,' הרי יש לקחת את "אבן השתייה," את היסוד היותר חזק. ולא מצאו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת, שהיא, כידוע, קדמה למתן תורה, ועוד במצרים שמרו בני ישראל את השבת. ואמנם השבת היא אבן השתייה של כל היהדות, ולא לחינם היא נקראת 'אות ברית' בין אלהים ובין בני ישראל."
כאן עובר ביאליק לתאר את עוצמת השבת וחשיבותה. בשפה עשירה, נוהג המשורר הלאומי כראש ישיבה זקן ורגיל המרצה בפני תלמידיו פרקים על דבר השבת וייעודה. ביאליק חש שכמיהה זו משותפת לכלל הציבור:
"על פי אינסטינקט פנימי ומתוך פשטות הרגיש הקהל בערך המוסד הזה, ונמשך לשם בלי חקירה יתרה, ולפיכך היינו עדים לתופעה זו - שמתאספים צעירים וזקנים משמאל ומימין באין הבדל. יסדנו שעורים לתנ"ך - והקהל מתפרץ לשמוע "דברי אלהים." אנו מקוים ש"כאשר ירחיב ה' את גבולנו" ויהיה לנו בית גדול בשביל אלף איש, גם אז יהיה לנו צר המקום. בימי האר"י קבלה השבת תוקף וזוהר חדש, ועכשיו כשאנו שומעים "פעמי גאולה" צריך תוכן השבת להיות קודש, ואולי מכאן תבוא רוח חדשה לכל מהלך חיינו."
יחסו המיוחד של ביאליק לשבת בא לידי ביטוי במכתבו המפורסם למ' קושניר מקיבוץ גבע: ..." ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה.
"כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי הזהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו? ..." אני בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דיברתי, אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת רוח האדם כולה.
"מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו. בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות. ואם אתה לא עמדת על ההבדל שבין שמירת השבת לשמירת שאר המצוות, סימן רע הוא לך ולכל שכמותך. ואוי ואבוי לכולנו שראינוכם בכך"!
מכתבו הנוזף של ביאליק מתייחד בהשמעת נימת קול דתית, ולא רק בהדגשת הממד הסוציאלי של השבת. פרשת השבת מגלה את יחסו המורכב של ביאליק לעולם היהודי ההלכתי.
איפה הוא היה היום?
ביאליק היה אבי רעיון "ארון הספרים היהודי." הוא שאף להנחיל את המקורות היהודיים לדורות הבאים. כך בספר האגדה, וכך במאמריו הרבים כגון "ההלכה והאגדה" ועוד. פריחתם המחודשת של בתי מדרש חילוניים רבים העוסקים בלימודי היהדות, שואבת את כוחה מחזונו של ביאליק. ביאליק מרגיש שהסערות הלאומיות העוברות על העם היהודי מחייבות היערכות אחרת ביחס לתרבותו של העם: "לסכם ולגבש את הזיכרון התרבותי החיוני כמשאב ליצירה חדשה ולפנות לה את המרחב הראוי." במידה רבה, רוחו של ביאליק ותפיסת עולמו עומדות גם ביסודה של סדרת "עם הספר".
האם דרכו והתנהלותו של ביאליק היא המסקנה המתחייבת מהשינויים שחלו על העם השב מגלות ארוכה בת אלפיים שנה?
בית המדרש המודרני עומד בסתירה מוחלטת לזה המתואר על ידי ביאליק. לא רק צורתו של בית המדרש הטרידה את ביאליק, כי אם היותו חסר. העולם הכללי נדמה היה לו כמאתגר. העיסוק בשאלות של מהות החיים, תפיסות חדשות שהסעירו את צעירי התקופה, שאלת היחס למוסר והיחסים שבין יחיד וציבור, הטרידו את מנוחתו יותר מעיסוק ב"שור שנגח את הפרה."
אכן, בית המדרש לא התמודד אז עם שאלות רוחניות רלוונטיות שהתקופה עוררה. היום המצב שונה לגמרי. עולם הישיבות הציוניות של דורנו, פרי יצירתו של חברו לישיבת וולוז'ין - הראי"ה קוק, ופרי הגותו של בן משפחתו של ראש ישיבת וולוז'ין - הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, מתייחס במישרין למצוקות העולות מתוך שיריו ומאמריו של ביאליק. זהו בית מדרש מקיף, רחב, עמוק ורלוונטי.
ומתוך כל זאת עולה השאלה: לו חי כיום, לאיזה בית מדרש היה בוחר חיים נחמן ביאליק להצטרף?
לפנייה לכתב/ת 
