נורית דאבוש: קודם ישראלית, אחר-כך דתית

"אני נעה בין שני עולמות", מתמצתת נורית דאבוש, יושבת ראש מועצת הרשות השנייה, את אורח החיים שלה. כשהיא מתבקשת לפרוט זאת לפרוטות, היא מסבירה: "מבחינת התרבות אני בעולם חילוני, אולי החילוני ביותר שיש - התקשורת. מבחינת הפנימיות, אני בצד הדתי - מתפללת כל בוקר, קוראת תהילים של אותו יום, מקפידה על כשרות, שמירת שבת ושאר המצוות".

באותה נשימה, כשהיא מקפידה לשמור על יושר דבריה, דאבוש מוסיפה שלמרות ההצהרה הקודמת - היא יושבת בבתי קפה ללא תעודת הכשר ואף לובשת מכנסיים.

"תפישת העולם שלי שונה משל רוב הציבור הדתי לאומי", היא מסבירה. "לפני שאנחנו דתיים, אנחנו צריכים להיות חלק

מההוויה הישראלית. אני רואה משחקי כדורסל של מכבי תל אביב, קוראת את רם אורן ורואה הצגות ב"הבימה", גם אם לפעמים יש שם מושגים שהם שונים משלי. לתוך המערכת הזו אני מביאה סולם ערכים שונה.

"לגבי אופן ניהול הרשות השנייה, אני פועלת מתוך הבנה שלפעמים יש דברים גדולים ממני. וכמו שאתה יודע לכבד את מי שיושב למעלה, אתה תכבד גם אנשים אחרים. זו תפישת עולם דתית, אך גם ערכית. בכל אופן, בעיניי החלק החשוב ביותר הוא החיבור למקורות, שהוא דבר שאי אפשר לכפות אותו. אני אוהבת את הדת, ואני רוצה להעביר את התפישה הדתית שלי ממקום אחר - ממקום של אהבה ולא ממקום של הטפה".

דאבוש מספרת שבכל יום שישי היא שולחת מסרונים לקבוצת אנשים שהם לא שומרי מצוות, ובהם כתוב מהי פרשת השבוע, מהי משמעותה ומה המסר לימינו. גם כשיש חג או תאריך חשוב כמו עשירי בטבת דבקה במסורת שלה. "עוד לא מצאתי את הבנאדם שזה לא עשה לו משהו, שזה לא נגע בו", היא מעידה. "פתאום חבורה של אנשים, לא מאמינים, מדברים על פרשת שבוע או על התנ"ך. רוב החברים שלי אינם שומרי מצוות והם יודעים שכאשר הם באים אליי ואני עושה קידוש. זה כולל הסברים והקדמה, ולא סתם טקס שעושים".

למה מכריחים כלה להגיע להדרכה?

דאבוש נולדה באשקלון בשנת 1966 ולמדה בתיכון מקיף דתי ע"ש רוגוזין. היא סיימה לימודי תואר ראשון בבר-אילן והחלה קריירה ארוכה כדוברת ויועצת אסטרטגית. בסוף שנות ה-90 התבקשה להצטרף למועצת הרשות השנייה, ובשנתיים וחצי האחרונות משמשת בראשה בקביעות.

"הגעתי מבית ציוני-דתי, אבי שימש כגבאי בית הכנסת, וגישתו היתה 'וחי בהם' - קודם כל תחיה ותהיה בנאדם, ואחר כך תקיים מצוות", היא מספרת ומדגישה את ההבדל בין זה לבין התנהלות ממסד הרבנות. כשהיא נדרשת להסביר במה דברים אמורים, היא בוחרת להביא דוגמא: "ברבנות מתעקשים שנשים מעל גיל 35 יקבלו הדרכה לפני שהן הולכות למקווה. אמנם אין שום ספק שהמקווה חשוב כדי שקידושין יהיו תקפים, אבל למה להכריח את הכלה ואת בן זוגה להגיע להדרכה? זה מנותק מהמציאות. ואם הכלה לא תלך להדרכה זה מנוגד להלכה? לא. כך נוצר מצב שזוג חילוני, שנפגש בפעם הראשונה עם הממסד הרבני, סולד מהיהדות".

"לא. הממסד הרבני חשוב, אבל שיתעסק בדברים החשובים. הממסד הזה צריך להבין שבנקודות ההשקה שיש לו עם הקהל, במיוחד כזה שלא שומר מצוות, הוא צריך לנהוג בצורה חיובית ולאפשר להם ליהנות מהיהדות ולקרב אליה, אבל זה לא קורה. הממסד הרבני עושה את ההפך, ומתעקש על דברים שהם יותר רבניים ופחות הלכתיים, וזה מתסכל".

הרב כדורי - גיבור תרבות

מתוקף תפקידה דאבוש משתמשת לעתים בסמכותה כדי להשפיע על התכנים המשודרים. כך למשל התעקשה שהלוויתו של הרב כדורי זצ"ל תשודר בחי. "הרב כדורי הוא גיבור תרבות וכך היה נכון לעשות" היא מסבירה. "כמו שבשעתה סיקרו את הלווייתה של נעמי שמר, וכמו שאחרי הרב כדורי סיקרו את הלווייתו של אהוד מנור. הרב כדורי הוא גיבור תרבות של חלק מאוד גדול של האוכלוסייה וצריך להתייחס אליו כך, גם אם אני לא מסכימה עם השקפת עולמו. כשמדברים על חופש הביטוי ועל שיקוף המציאות הישראלית - זה חלק מזה.

"יש במועצה עוד שני חברים שומרי מצוות, שאחד מהם הוא חרדי, אבל אין לנו שום רצון להגיע למצב שמסך הטלוויזיה יהיה מלא בהטפות מוסר דתיות. אנחנו קודם כל חושבים שצריך שתהיה תרבות של תוכן איכותי, ועל זה גם חילונים וגם דתיים יכולים להסכים. מעבר לכך - אני לא מכירה בהוויה הישראלית מי שחושב שלא צריך לסקר את טקס הדלקת נרות חנוכה או מישהו שחושב שאין צורך לתת ביטוי משמעותי לשאלה המרכזית של יום הכיפורים. איך עושים את זה - זו כבר שאלה אחרת".

בעוד שבעבר הקריאה לדתיים "לכבוש" את אמצעי התקשורת היתה פופולרית, בשנתיים האחרונות מתרבים קולות בציבור הדתי-לאומי שמרניים יותר מפי כאלו שהתייאשו מהדמוקרטיה והשלטון. נוכח הפערים ההולכים וגדלים בין שכבות האוכלוסייה בכלל, ובין שכבות הציבור הדתי בפרט, דאבוש מלאת געגועים לזבולון המר ז"ל.

המאבק - לא על גוש קטיף

"זבולון המר ידע לשלב נכון, להתעקש על מה שחשוב ולהתגמש על מה שפחות קריטי", אומרת דאבוש. "לצערי, הציונות הדתית  הניפה את הדגל של ארץ ישראל וכמעט ויתרה על הדגלים של עם ישראל ותורת ישראל. זאת החמצה הגדולה. צריך לנהל

מאבק אמיתי לא על אדמת גוש קטיף, אלא על ההתנהלות החברתית בירוחם, באופקים ובמגדל העמק".