הענשת המנהיג היא הכרח מוסרי

הדרישה להעניש את המנהיג החוטא היא עתיקת יומין, עוד מהעידן המקראי. זהו צורך מוסרי, שבלעדיו חברה הולכת לאיבוד.

הצורך הזה, שאפשר להחשיבו כ"קטגורי" במונחים קאנטיאניים – כלומר טבוע בחברה מלידתה – הוא שהדריך בזמנו את בן גוריון כשיצא למסע צלב נגד פנחס לבון בעוון "עסק הביש". נזקה של אותה "פרשה", שליוותה את בני דורי במשך שנים, ושהיו לה השלכות מרחיקות לכת על הפוליטיקה הישראלית, היה כאין וכאפס לעומת עסק הביש של אולמרט. ובכל זאת בן גוריון התעקש על מיצוי הדין בה, בחינת ייקוב הדין את ההר.

באותה תקופה לא הבין רוב הציבור את בן גוריון; התייחסוּ לעיקשות שלו כמו לשיגעון של זקן שקצת ירד מהפסים. גם נאמניו המובהקים הלכו אחריו כמי שכפאם שד. אבל היום, נוכח התכחשותו של אהוד אולמרט לאחריותו על המהלכים הטראגיים של מלחמת לבנון השנייה, זורחת עמדתו המוסרית - "שגעונו" - של דוד בן גוריון באור יקרות.

הכל מדברים בעיקר על המבצע האחרון. אלא שהמבצע האחרון היה רק הכשל האחרון, אחרון בסדרה של כשלים. מהיום הראשון למלחמה היה ברור, שהנה בא האסון שממנו יגורנו, ושהאסון הוא תוצאה של כשל מחשבתי, מחדל מתמשך שראשיתו בזלזול ברצון ההידברות הסורי, ושיאו במלחמה שהיתה תוצאה בלתי נמנעת של אותו זלזול.

כמו תמיד בהיסטוריה, מה שידעת והרגשת בזמן אמת - זאת האמת; אמת ששום פרשנות, מחקרים או ועדות חקירה, ושום אקרובטיקה מילולית - לא יוכלו לה. והאמת בפרשת הכישלון במלחמת לבנון השנייה (מלבד אותו עיוורון שלצערנו רוב הפוליטיקאים לקו בו, ביחס להשלכות שיהיו לזלזול בחיזוריו של אסד) היא, שהמטרה שעמדה למול עיניו של אולמרט ביציאה למבצע הקרקעי האומלל, היתה ליצור "תמונת ניצחון".

שום פרוטוקול לא יוכל להשכיח את החטא הזה. על הימורו המצמרר צריך אהוד אולמרט לשלם בהרחקה לצמיתות מהקזינו הפוליטי. לא פחות. הכרטיס האדום הזה הוא זיל הזול, מחיר מציאה ממש בתמורה לחובבנות, היוהרה, היעדר המנהיגות וקלות הראש הנפשעת שבה נהג במלחמה.

אם רק נרחיב מעט את שדה הראייה שלנו, לשם שינוי, מעבר לגזר הדין הנקודתי של השעות הנוכחיות ומעבר לאינטרסים הפוליטיים צרי המוח, ניווכח שעמידה על ערכים מוסריים תורמת לחסינות לאומית לא פחות מתיקון ליקויים ביטחוניים מהסוג שעליהם מצביעה ועדת החקירה.

פרקליט ממולח כאולמרט, שכל חייו עסוק בשליפת טיעונים שיחלצו אותו או את לקוחו ממלכודת מזדמנת, אינו בנוי מעצם טבעו להיכנע לצו מוסרי. הוא האחרון להבין נקודת מבט כזאת. לכן המבחן היום אינו המבחן שלו, ואף לא המבחן של ועדת וינוגרד, וגם לא, במחילה, מבחנה של התקשורת. היום הוא המבחן של הציבור כגוף בעל רצון חיים, העומד לפני החלטה קשה אם להיכנס לניתוח הכרחי שיבריא אותו ממחלה אנושה.