ממלכת מחשבת

ערב הסעודית. יום של חול הופך ליום של חולירע כשמחבלים מבצעים פיגוע רב־שלבי, שבו רוב הנפגעים הם אלה שבאו לעזור לפצועי הגל הראשון. חלק מההרוגים הם אנשי אף.בי.איי, מה שגורם לעמיתיהם באמריקה לצאת מגדרם כדי להגיע לזירה. זה לא פשוט מבחינה פוליטית, אבל בסוף הם מקבלים אור ירוק ונוחתים בריאד. זה הסיפור של "הממלכה" - ומה אני אגיד לכם, זה היה יכול להיות סרט ממש טוב אם הוא לא היה כזה גרוע.

הבמאי פיטר ברג בחר לעשות אקשן נטו ולא לנצל את הקטע הערבי־אמריקאי־נוצרי־מוסלמי כדי להגיד משהו משמעותי. וזה בסדר, רק שהאקשן נטו הזה ממש לא טוב. כל כך לא טוב שהצילום הזכיר לי את "מיאמי וייס: הסרט" והעריכה הזכירה לי - ובכן, גם את "מיאמי וייס: הסדרה שאיש לא ישכח חוזרת בסרט שאיש לא יראה" (ואגב, אולי זה לא מקרי. מייקל מאן, הבמאי של האסון ההוא, הוא אחד המפיקים של האסון הזה). בין ההיסטריה של הצלם להרעלת הקפאין של העורך, בין התפקיד הראשי המחוק של ג'יימי פוקס לאין־נוכחות של ג'ניפר גארנר, הדבר הזה הוא חתיכת כלום.

את נקודת האור היחידה כאן, ותאמינו לי שאני האחרון שיפרגן למישהו רק כי הוא משלנו, מספקת ההופעה המצוינת של הישראלי אשרף ברהום ("הכלה הסורית"), בתפקיד - איך לומר זאת בקצרה - השוטר הערבי הטוב אך הלא מספיק טוב כדי לתפוס את הטרוריסטים שלו בעצמו. חוץ מזה, גורנישט.

"הממלכה", עכשיו בבתי הקולנוע, אבל חראם על הכסף