את נכה? אין לך זכות להקים משפחה
המדינה מערימה קשיים על נכות שמבקשות להקים משפחה. כשמתווסף לכך הקושי למצוא בן זוג, רבות נאלצות לוותר על רעיון האמהות ונותרות בתחושת בדידות איומה
נשים נכות נתקלות במכשולים רבים בדרך למימוש זוגיות והורות. חוסר הנגישות הפיזית מצטרף לסטיגמות חברתיות ולמדיניות חברתית גלויה וסמויה שמחלישה אותן.
נכות רבות שמתחתנות, מופתעות לגלות שקצבת הנכות לה זכו מופסקת באופן חלקי ולעיתים גם באופן מלא. מבחינת הביטוח הלאומי, נכה שנישאת מפסיקה להיות בן אדם בזכות עצמו, וקצבתה מוגדרת מחדש כקצבת "עקרת בית נכה" (אם אינה עובדת). בדיקת כושר ההשתכרות מומרת בבדיקת כושרה לקלף תפוחי אדמה או לשטוף כלים. שני פרמטרים שאינם קשורים כלל אחד לשני. זוהי תפיסה שמרנית שמותירה את האשה תלויה בפרנסת בן זוגה, ואת מקומה במטבח.
גבר נכה שמתחתן, זכאי לתוספת תשלום בעד בת זוגו בביטוח לאומי. אך אשה נכה שמתחתנת, אינה זכאית לתוספת תשלום עבור בן זוגה, אלא רק עבור שני ילדיה. מדוע האפליה הזו? נשים נכות רבות נאלצות לפיכך לוותר על נישואים כדי לשרוד כלכלית, כיוון שהקצבה מצטמקת וההוצאות בפועל אינן משתנות בהתאם.
החוק במדינת ישראל אינו מתייחס כלל לצורך של נשים נכות לקבל סיוע כספי ומעשי בטיפול בתינוק עד הגיעו לעצמאות פיזית בגיל חמש.
נשים נכות המוגדרות סיעודיות, זכאיות לקצבה מקסימלית עבור טיפול בהן עצמן, לצורך מימון עובד זר. קצבה זו מכסה בפועל רק מחצית מהעלות הריאלית של העסקת עובד זר אחד (כשלפעמים צריך שניים). נשים שמסתייעות בקביים, הליכון או כסא גלגלים אך לא מוגדרות סיעודיות, ומקבלות קצבה חלקית או שאינן זכאיות לה כלל, מוצאות עצמן לא אחת "סיעודיות לחלוטין" כשנולד תינוק, והן נזקקות למטפל צמוד כיוון שאינן מסוגלות להחזיקו, לרחוץ אותו או להרימו, לדחוף עגלה או לרוץ אחריו. ביטוח לאומי מתעלם לחלוטין מבעיה זו, ואינו מממן מטפל שיענה על צרכים ומצבים אלו.
לעומת זאת, נכות צה"ל ונפגעות פעולות איבה זוכות לכל סיוע אפשרי ללא תשלום, וחבל שאינו ניתן לכלל הנשים הנכות.
בהתחשב בעובדה שמרבית הנכות מתקשות למצוא בן זוג לחיים, ויתור על אמהות רק מטעמים כלכליים משמעו חידלון ובדידות איומה. נתקלתי בנשים נכות שלמרות נכותן הקשה, מסוגלותן ההורית אינה נופלת מזו של נשים שאינן נכות. הן זקוקות לסיוע פיזי בלבד כדי לגדל ילדים מאושרים.
אך כבר לפני ההריון נאלצות הנכות להתגבר על מכשולים רבים בקבלת שירותים הרפואיים. כשאשה נכה זקוקה לטיפולים הקשורים להריון ולידה היא נתקלת בשלוש בעיות עיקריות: חוסר ידע לגבי טיפול בנשים נכות בקרב רופאים, חוסר נגישות של ציוד רפואי, (בארץ קיימות רק שתי מרפאות לבריאות האשה שבהן נגישות לכסא גלגלים) וסטריאוטיפים ודעות קדומות של הרופאים לגבי יכולתן של נכות ללדת ולהיות אמהות. כל אלו מציבים את האשה הנכה בעמדה נחותה וגורמים לכך שהיא לא מקבלת את הטיפול לו היא זכאית על פי חוק.
נשים עם מוגבלות אינן זוכות לטיפולים גינקולוגיים באיכות דומה לנשים בלי מוגבלות. שירותים לאמהות אינם נגישים לנכות, או שאינם קיימים כלל, ובהם שירותים העוסקים במיומנויות הוריות ואספקת מכשור עזר לתפקוד בתחום האימהות. גם בנושא של מחלות מין קיימת הזנחה של נשים עם מוגבלויות, הנובעת מההנחה שהן אינן פעילות מינית. נתקלתי ברופאים ויועצים גנטיים שנוטים להמליץ לנשים נכות לבצע הפלה, גם כשאין בכך צורך.
בכל הקשור לפונדקאות, לאימוץ ולקבלת מעמד של משפחת אומנה, הממסד מונע מנשים נכות באופן כמעט גורף לממש את זכותן להורות, מה שסותם את הגולל על חלום האימהות של נשים שאינן יכולות להרות בשל נכותן. זוהי מכת מוות נפשית לנשים הללו.
חברה השואפת להיות הומאנית ומוסרית, חייבת לשים בראש מעייניה את שילובו של הנכה והשונה בקרבה. לצערי, בכל הקשור למימוש זכותן של נשים נכות להקים משפחה, אין לערך זה כל זכר בחוקי המדינה ובתקנות הביטוח הלאומי.
שירלי גפן, עו"ס מטה מאבק הנכים, מרותקת לכסא גלגלים ואם חד הורית מבחירה
לפנייה לכתב/ת 
