הקם להורגך השכם להורגו, גם בשדרות

מהדורות החדשות הירבו להשתמש בימים האחרונים במילים "נס", "מזל" ודומות להן. השימוש המוגבר בכותרות הללו אירע בעוד יום שבו נפלו טילים בשדרות, ליד גן ילדים בקיבוץ בנגב, בתחומי המועצה האזורית אשכול וכן הלאה. שתי ילדות בנות שנתיים ו-12 נפצעו. תכלת, פעוטה בת שנתיים ספגה רסיס ברגלה, והגיעה לבית החולים יחד עם אמהּ גלדיס, שלקתה בחרדה בעקבות המקרה. ירדנה בת ה-12 ספגה רסיס בכתף.

להלן מבחר ציטוטים המתארים את העניין:

ראש המועצה, חיים ילין, שבתו היתה בגן, אמר: "אני לא מדבר עכשיו כמו ראש מועצה, אלא כאבא שבתו נמצאת בגן שלידו נפל קסאם. זו שעה שבה כל הילדים משחקים בחוץ, במיוחד היום, יום כל-כך יפה. זוהי גם השעה שחלק מההורים לוקחים את ילדיהם מהגן, ובמזל הקסאם לא נחת בתוך הגן, אלא בסמוך אליו".

מזכיר הקיבוץ צבי אלון הוסיף: "בסביבות השעה 16:00 פגעה רקטת קסאם באזור מגורים, סמוך מאוד למגרש המשחקים... הקסאמים נופלים מפעם לפעם בסמוך לקיבוץ, אבל הפעם האחרונה שנפל קסאם בשטח הקיבוץ היה לפני חצי שנה. היה לנו הפעם הרבה מאוד מזל".

גלדיס זערור-פישביין, נפגעת החרדה, בדיוק אספה את בתה הקטנה תכלת מבית הילדים בקיבוץ ועשתה את דרכה לכיוון ביתה, כאשר נפל הקסאם בקרבתה. "הלכנו על הכביש כשמשמאלנו גן המשחקים, שבדרך כלל עמוס בילדים בשעות האלה", סיפרה, "הילדה שלי הלכה קצת מאחוריי. פתאום שמעתי מין שריקה ופשוט ראיתי אש ופיצוץ. עפתי מההדף, לא הבנתי מה קורה איתי, היו לי צלצולים באוזניים. תכלת עפה מההדף ושמעתי אותה קוראת לי לעזרה. הרמתי אותה וראיתי שהיא נפצעה ברגל וכל הנעל שלה מלאה בדם, שלא הפסיק לזרום".

רחל אבני, דודתה של הילדה בת ה-12 שנפגעה מרסיס בכתפה, סיפרה כי הילדה נפגעה בעת שניסתה להגיע לאזור מוגן. הקסאם פגע במרכז מתחם הילדים בקיבוץ. "לא היתה התרעה, וזה נפל ממש בתוך אזור בתי הילדים, שם נמצא הכל - מבית התינוקות ועד כיתת הנעורים", העידה. "כאילו שזה היה מכוון לאזור הזה. פשוט מדהים כמה מזל היה לנו, נקווה שזה היה הקסאם האחרון פה".

"נגיב בזמן ובמקום המתאים"

וכשאני קורא את התיאורים הללו, המתארים סתם עוד יום של חול במדינת ישראל, ערב יום העצמאות ה-60, אני מהרהר ביני לבין עצמי - ומה יקרה אם חס וחלילה (טפו, טפו, טפו...) פעם אחת לא יהיה מזל או נס? הרי ברור לכל בר דעת שאם חלילה היה נופל טיל על ילדים, משפחות וכדומה אזי כל התגובה היתה אחרת. אלא מה? במקום להתייחס לכל "מזל" ולכל "נס" כאילו לא היה מזל או נס – אלא כאילו הטיל הזה פגע ממש - ולהגיב בהתאם, במקום זאת אנו מפתחים איזו תסמונת של"'רולטה רוסית" או ישראלית. מהמרים על החיים ועל המזל, מנהלים מדינה ומדיניות שלמה על בסיס "תרגיל מצליח", חיים בין טיל לפגז, רצים בין הכדורים, ועושים קולות של גיבורים "נגיב בזמן ובמקום שנמצא לנכון...".

יש כאן אמירה צבאית ואזרחית לא מוסרית, לא נכונה, ולא יהודית. כמעט הייתי אומר גזענית. הפתגם היהודי המוכר אומר: מה ראית שדמך סמוק יותר מדמו של השני? האם דמך אדום יותר מדמו של חברך, או דמו של חברך אדום פחות משלך? הרי כל אחד מאיתנו יודע שאם חלילה מטר כזה של טילים, במשך כל כך הרבה שנים, היה נופל על עיר אחרת בישראל, במרכז הארץ למשל, ולא על שדרות - התגובה היתה אחרת לגמרי - אז מה המסקנה? שדמם של אנשי שדרות אדום פחות מדמם של תושבי גוש דן? ומי בכלל קבע את תג המחיר הזה, שיש בכלל הבדל בהתייחסות אם הטיל נפל בתוך גן הילדים או לידו?

האמירה היהודית העקרונית, שהיא המוסר היהודי האמיתי (בניגוד למוסר האחר, המגיש את הלחי השניה לתוקפן) אומרת: הבא להורגך השכם להורגו. נקודה. ולא משנה אם הבא להורגך עושה זאת בתל אביב או בשדרות, ואם הוא פוגע ליד גן הילדים או בתוך גן הילדים חלילה, ואם הוא לבוש באפוד קרב או בחליפה ועניבה.

למה בעצם אנחנו מחכים? לפעם האחת שחלילה לא יקרה נס, ולא יהיה מזל, ואז כשנצטרך חלילה לעמוד מול שורות של גופות ילדים - רק אז נצא סוף סוף להגיב? ואז שוב יקימו ועדות חקירה לשאול ולחקור איפה היינו שבע שנים, ואיפה טעינו, ולמה התקשורת לא זעקה ולא מילאה את חובתה והמשיכה לעטוף את האתרוגים במעטפת צמר גפן?

אין סומכים על הנס, וגם לא על המזל, וגם לא על ה"כאילו" וגם לא על ה"בערך". אף אחד מאיתנו בחייו הפרטיים לא היה נוהג כך במדיניות של הימור כלפי ילדיו ורכושו. אלא שמשום מה כשזה יוצא מרשות הפרט ועובר לרשות הכלל והמדינה - מתברר שמדינה ומדיניות שלמה מבוססת על מזל, נס, וחיש-גד-טיל.

נדמה לי שהיה זה שייקה או גברי ששאלו את פולי ז"ל במערכון של הגשש: "אתה נוסע בכביש הצפון בלילה - מולך שני אורות. איך אתה יודע אם זו משאית או שני אופנועים?" התשובה הגששית היתה - "עובר באמצע. אם אלו שני אופנועים - אז יופי. עברתי. ואם לא?...", הקשה גברי, "אם לא... ענה פולי...אז כנראה שזו היתה משאית...".

מדינה שלמה מתנהלת כמו מערכון של הגשש, רק שהפעם זה ממש לא מצחיק.