כשכבר לא מוכנים לשלם בחיי אדם

אחת הקביעות הכואבות ביותר בדו"ח וינוגרד בהקשר למהלך הקרקעי בסיום המלחמה, הייתה ש"לא נכון כי העובדה שהמהלך עלה בחייהם של לוחמים, תקבע לכשעצמה אם ההחלטה על הפעולה הייתה הפעלה ראויה של שיקול הדעת המדיני והמקצועי של מקבליה".

אומרת הוועדה: "הקפדנו לבחון את הסוגיה הזו שלא על פי מבחן התוצאה". כשמכשול רגשי עמוק זה "נעקף", הצליחה הוועדה להכשיר את המהלך ולהגדיר ההחלטות סביבו כ"סבירות".

ייתכן שהוועדה צודקת בכך ששיעור גבוה של נפגעים המתברר בדיעבד, אינו מדד לאיכות שיקול הדעת המוקדם של הקברניטים. אך במקרה הזה הדאגה מריבוי נפגעים חריג עלתה במלוא עוצמתה בדיון הקבינט בנושא, יומיים קודם שחרור ניצרת המתקפה. אותה דאגה לא הפריעה לקבלת ההחלטה, בדיוק כמו שספקות השרים באותו דיון ביחס ליכולת צה"ל "לספק את הסחורה" לא הפריעו להם לתמוך בה. 

כבר במהלך המלחמה אך בעיקר אחריה, הושמעה ללא הרף הטענה המוצדקת כי מלחמה תמיד תהיה כרוכה בנפגעים, וחלילה אם זה יהיה הקריטריון המוביל בקבלת ההחלטות לגביה.

עם כל הרגישות לנושא, הדוברים השונים מצויים בקונצנזוס: צריך לנשוך לשון, להתנהל בעוז ובנחישות עד קו הסיום ואת הנפגעים לספור רק לאחר שוך הקרבות. אך הפתרון הזה, ודאי בדרך הקלה בו הוא נזרק תכופות כסיסמא ריקה לאוויר, קל מדי ומתעלם ממציאות חיינו: פוסט-מודרניזם איננה קללה, אלא מונח המתאר את החברה הישראלית בת זמננו, בה הביטחון האישי וחיי האדם מקודשים כערך עליון, ואין נכונות לקבל – כבעבר – נפגעים כנגזרת טבעית של מלחמה.

כפי שניתן היה להיווכח היטב בקיץ 2006, ה"איסור להיהרג" נקלט כצו לא רק בחברה האזרחית, אלא הופנם גם באורח חייו של צה"ל, שהתעצב מחדש כך גם בשש שנות האינתיפאדה.

האם ניתן לסובב לאחור את גלגל ההיסטוריה? ספק רב, ודאי לא כתהליך שלם. אך יתכן שאפשר בכל זאת לעשות זאת ב"מנות" מצומצמות, סביב סוגיות קריטיות במיוחד, דוגמת ההפנמה הנדרשת בצד הציבור של קבלת נפגעים בעת עימות כהכרח לגיטימי.

כיצד עושים זאת? הדרך היחידה לכך היא פעולה חינוכית מתמשכת, המנווטת באופן ישיר על ידי הנהגת המדינה. מי שזיהה זאת היה האלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל, שכחצי שנה לפני מלחמת יום הכיפורים טען: "הדרך ללחום בקיצוניות (בשני הצדדים) אינה בהצגת מרשמים קלילים לפתרונות, או על-ידי פרוגנוזות קלילות בדבר שלום הממשמש ובא, שעלולות לגרום לאכזבה ולהקשחת עמדות. מה שדרוש הוא הרחבת הידע על הסכסוך. עמידה בסכסוך אינה רק עניין מדיני או צבאי, אלא גם עניין חינוכי".

חודש לפני אותה מלחמה, הוסיף הרכבי ואמר: "עד לפני זמן לא רב, שרים ואישי ציבור הרעיפו עלינו בקלות דעת דברי בשורה על השלום העומד על הסף. יש שהצטעצעו בתכניות לשלום, כאילו הבעיה היא אילו תביעות יש להציג. גל זה תרם, ולו בעקיפין, לאווירה כאילו הבעיות החיצוניות נפתרו, איש לאהלו ישראל, לשיפור תנאיו ושביתותיו. אולם דווקא דיון רציני של מנהיגים, שישוחחו עם העם על נושא זה בצורה שקולה, מאוזנת, סבירה, יכול היה להיות שיעור לצלילות הדעת וגורם של פיכחון".

אז, כמו לפני 35 שנים, המשימה מונחת לפתח הנהגתנו. הציבור ממתין למוצא פיה, ודאי נוכח המציאות המסלימה והבלתי-נסבלת ביישובי עוטף עזה. אל לה, להנהגת ישראל, להשלות את הקהל במקסמי שווא לא מציאותיים. חובתה לגבש מדיניות, להגדיר כיוון ולשתף בו את אזרחי המדינה, על כל מחיריו המתחייבים. אם כך תעשה ונקלע שוב חלילה לצורך לשלם בחיי אדם, יש סיכוי שהדבר יעורר פחות כעסים ומחלוקות בעם.

ד"ר יוסי בן ארי, תא"ל (בדימוס), לשעבר – מדריך ראשי במכללה לביטחון לאומי