סנובורד באנדורה: תמיד יש פעם ראשונה

"שלושה ימים ראשונים אתה תיפול כל הזמן", זה מה שכולם אמרו לי כששמעו שאני נוסע לעשות סקי בפעם הראשונה בחיי. "קטן עלי", עניתי, "מי שהיה שליח על טוסטוס בתל אביב רגיל ליפול". כן, רק שבדיעבד אני יכול להגיד שממש לא מדובר באיכות אלא בכמות - כשאתה שליח אתה אולי נופל פעם בכמה חודשים, אבל בסנבורד אתה נופל כל עשר שניות.

אתם מכירים את ההרגשה הזאת כשאתם צריכים לעשות משהו אבל לא ממש רוצים? ההרגשה שמרגיש חייל במוצאי שבת או מי שנקרא לשיחת נזיפה אצל הבוס? אז ככה הרגשתי ביום שישי בלילה, כמה שעות לפני שטסתי. "מה אני צריך את זה?", שאלתי את עצמי. אני בטח אפול ואשבור רגל. מה אני דפוק?".

הכל התחיל שבועיים לפני כן, כשהעורכת באה ואמרה לי "יש נסיעה לסקי באנדורה. אני רוצה שאתה תסע". "אנגולה, מה את משוגעת?", מחיתי, "הכל מלא שם נחשים, עקרבים, ובכלל, איפה יש שלג באנגולה?". "לא אנגולה, דביל, אנדורה", היא ענתה. "אה, אנדורה, אז תגידי שאת רוצה לשלוח אותי לרומניה. לא רוצה. הכל מלא שם ג'וקים ועובדים זרים לשעבר ששונאים אותנו. מה אני אעשה ברומניה?". "מֶרד!", היא קיללה בצרפתית, "מה, לא למדת גיאוגרפיה?! א-נ-ד-ו-ר-ה! - נסיכות קטנה שנמצאת על הפירנאים, בין צרפת לספרד - מה כל כך קשה להבין?".

"אז תגידי אנדורה, למה את חייבת להכניס את אפריקה ורומניה לכל מקום? מה אמרת שאני אעשה שם?". "תלמד לעשות סנובורד, תאכל ותשתה - כל המדינה היא דיוטי פרי אחד גדול ויש שם את האלכוהול הכי זול בעולם". אוכל צרפתי-ספרדי, סנובורד ואלכוהול זול? רצתי לבדוק שהדרכון בתוקף.

האמת היא שראיתי שלג מקרוב פעם אחת בחיים שלי. זה היה כשהייתי בן שבע ונסעתי לאנגליה עם אמא שלי לביקור מולדת. עמדתי שם בלונדון, המום לגמרי ועשיתי כדורי שלג אפורים מהשלג הג'יפה שעל המדרכה, תוך שהעוברים ושבים מסתכלים בתימהון מהול ברחמים על הילד האידיוט ועל אמו שנותנת לו להתנהג כמו ברברי מהמדבר. מעבר לזה - יוק. תמיד ביקרתי באירופה בקיץ, טיילתי במזרח ולא בדרום אמריקה ולא טרחתי להעפיל להימלאיה. כך שכשחיפשו מישהו שרוצה ללמוד לעשות סנובורד - התאמתי לפרופיל. ככה מצאתי את עצמי באנדורה.

בצפון אנדורה נמצא אתר ואלנורד (vallnord), שכולל שלושה אתרים שונים, פאל, ארינסל וארקליס (Pal, Arnisal, Arcalis). לכל אחד מהאתרים אופי מעט שונה: ארקליס מציע כמה מסלולי Freeride (גלישה בטבע), חלקם שחורים, Snowpark ו-Halfpipe - ובאופן טבעי פונה לגולשים מנוסים יותר. פאל פונה יותר למשפחות וארינסל מציע שילוב של חווית גלישה עם חיי לילה תוססים, הרבה בארים והכי חשוב - סמיכות לרכבל (ובבוקר שאחרי ערב בו שתיתם יותר מדי אלכוהול אין כמו ללכת עשרים מטר בלבד עד לרכבל). באתר יש שיעורי סקי וסנובורד, שמיועדים בעיקר למתחילים ולבעלי רמה בינונית.

נראה אותך עומד

היום הראשון דווקא לא היה הקשה מכולם. הגוף שלי היה עדיין במצב טוב ואופטימיות מתונה שרתה עלי. אחרי היכרות קצרה עם הבורד, הביינידנגס והרצועה שאתה קושר לרגל (כדי שהבורד לא יחליק לבדו במורד המדרון ויהרוג איזה ילד ספרדי תועה) עולים ל"מג'יק קרפט" - מסוע שמעלה אותך באיטיות מרגיזה למדרון שאורכו כמה מטרים - הבאני סלופ. את רוב היום הראשון ביליתי בנסיונות נואשים להבין איך עומדים, איך עוצרים ואיך עושים את זה בלי לפגוע בעצמך ובאחרים. להגיד שנפלתי יהיה בערך כמו להגיד שהטיטאניק נקלעה לקשיים בים - אנדרסטייטמנט רציני. נפלתי קדימה, על הברכיים ועל הידיים, נפלתי אחורה על התחת (עצם הזנב ליתר דיוק), על הגב ושילובים של שניהם. רק הצידה לא יצא לי לי ליפול - כנראה בגלל שזה פשוט קשה פיזית. היה קשה, מתסכל, אבל סביר.

למחרת התחיל הבלאגן האמיתי.

הגוף, שהיה אופטימי כמוני בהתחלה, הודיע שמבחינתו כל עניין הסנובורדינג מיותר לגמרי ואפשר בהחלט להישאר לנוח בחדר במלון עם גיחות קצרות לבר. למרות זאת, קמתי בבוקר, כולי כואב, דואב ותפוס, והכרחתי את עצמי לעלות לאתר. אחרי תלאות היום הראשון, כבר הצלחתי לעמוד (מדי פעם ולמשך שנייה בערך) ואפילו לגלוש, שני מטרים מקסימום. אבל עד שהצלחתי להרגיש יציבות, הסתבר שלא הייתי אפילו בכיוון. דו משמעית.

אחרי שמצליחים לעמוד על הבורד כשהפנים לכיוון המדרון, משנים כיוון ונעמדים עם הגב לכיוון הנסיעה. זה לא רק נשמע מפחיד. היום השני הוא היום שבו התחלתי להרגיש ממש, אבל ממש מטומטם. הנפילות עצמן לא היו מה שתסכל אותי כל כך - אלא חוסר היכולת לבצע פעילות טריוויאלית כמו עמידה, בייחוד כשאתה צופה במדריך שלך גולש ועומד על הבורד כאילו זה חלק מהגוף שלו. רק בסוף היום, כשכבר הצלחתי לעמוד יותר מכמה שניות ולגלוש יותר משני מטרים, התחלתי לחשוב שאולי עוד יש לי תקווה.

בגדול, העניין פשוט - כשעומדים עם הפנים לכיוון מטה ורוצים לעצור, מרימים את אצבעות הרגליים ונועצים את העקבים במדרון - הילס. כשרוצים לגלוש ימינה, פשוט מסתכלים ימינה, כך שהסנטר נוגע בכתף. כשרוצים שמאלה - אתם כבר יכולים לנחש. כשעומדים עם הפנים לכיוון ההר נועצים את האצבעות במדרון ומרימים את העקבים - טואוס. ימינה ושמאלה - כמו בהילס. אחרי שלומדים להחליק ימינה ושמאלה, עם הפנים קדימה ואחורה, לומדים גם להסתובב (ניסיתי, באמת שניסיתי).

אורגזמה קפואה

הבוקר של היום השלישי היה לא פחות מסיוט. הגוף, שהבין שישועה לא תצמח מתלונות, הגיב בטקטיקת השרירים התפוסים. כל הגוף כאב לי ולא סייעו לכך לא העובדה ששתיתי כמו בהמה ערב לפני וגם לא הצרבת שגרמה לי ארוחת הבוקר הקלה שאכלתי (4 ביצים, בייקון, האם, שעועית במיץ עגבניות, לחמניות, חמאה, פטריות מטוגנות, עגבניות אפויות ולקינוח - קרואסון עם ריבה. כדי להוריד את כל זה נזקקתי לשלוש כוסות תה עם חלב). אה, וגם לא ישנתי מספיק.

עם הצרבת, העייפות, הכאבים והשרירים התפוסים הגעתי לחלק הראשון של היום - השיעור הקבוצתי. עד מהרה מצאתי את עצמי מקלל את הגולשים הצעירים שנראו מחליקים בלא קושי במורד המדרון. זהו, החלטתי, הגיע הזמן לשים קץ לשטויות האלה ולחזור הביתה.

השינוי הגדול - או ההארה, אם תרצו - הגיע אחרי ארוחת הצהריים במסעדה של האתר. האוכל היה מעולה, היין היה נפלא (ריוחה, 2001, אם אתם מתעקשים) והחברה היתה מצוינת. אבל כשסיימנו לאכול, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שמשום מה, הדבר שהכי בא לי בעולם לעשות כרגע זה לעלות על המעליות ולגלוש את המדרון, רגע לפני שסוגרים את האתר.

אז עליתי. סופת שלגים פקדה באותה שעה את האתר ורק אני ועוד כמה אידיוטים עלינו למעלה. באמצע הדרך כבר לא יכולתי להזיז שום שריר בפנים שלי מרוב קור. אבל כשהגעתי למעלה, הרוח שהיתה חזיתית עד אותו רגע, הפכה גבית. כששמתי עלי את כובע הצמר ועליו את הכובע של מעיל הסקי, כבר התחלתי להאמין שאולי האף שלי ישרוד את החוויה. הידקתי את הבורד, התפללתי קצרות לבוראי - ויצאתי לדרך.

אומרים שרצף של אורגזמות זה משהו שרק נשים יכולות לחוות. אולי, אבל מה שחוויתי בגלישה הזאת היה הכי קרוב שמישהו מאותגר מגדרית כמוני יכול כנראה להגיע אליו. לא היה אף אחד על המדרון מלבדי, הרוח הצליפה בי מאחור והעיפה עננים של שלג. באמצע המדרון, כשאני תופס מהירות, השתחררה לי צרחה מהגרון, צרחה שאפילו לא תכננתי להוציא - זה היה הרגע שבו הבנתי כמה זה כיף. רק כשהגעתי למטה נפל לי האסימון - גלשתי את כל המדרון. קדימה, אחורה וישר למטה, הצלחתי לעשות סיבוב אחד - והכי מגניב? נפלתי רק שלוש פעמים.

אני מניח שהתחושה הזו משותפת להמון סוגי ספורט אתגרי - מגלישת גלים ועד צניחה חופשית - אבל מבחינתי זו היתה הפעם הראשונה. אני מניח גם שיהיו כאלה שעושים סנובורד שיגידו שעוד לא ראיתי כלום ושזאת רק ההתחלה - אני מקווה שהם צודקים. אני רק יכול להגיד שעליתי למדרון בנאדם אחד וירדתי ממנו בנאדם אחר.

הכותב היה אורח חברת "איסתא סקי"