סוויני טוב
את הצפייה ב"סוויני טוד", שיתוף הפעולה החדש בין ג'וני דפ לטים ברטון, שממשיך לבחוש בדם ובמוות, מלווה התחושה שבסרט הזה כבר הייתם. רק ההתכתבות עם "המספריים של אדוארד" מעניקה לו מימד עמוק וטוענת אותו במשמעות
בין שאר הזוועות שבריטניה הגדולה חתומה עליהם –כמו "בני היל" או ממרח מרמייט – יכולה האימפריה לשעבר לזקוף לזכותה גם את המצאת הרוצח הסדרתי הראשון. הכוונה כאן אינה לג'ק המרטש, שכבודו במקומו מונח, אלא לסוויני טוד, הספר-שטן מרחוב פליט. הסיפור על הספר הקטלני שקורבנותיו הופכים חומר גלם לפשטידות בשר, התפרסם כבר בשנת 1846, בחוברות זולות שהכילו סיפורים מסמרי שיער.
ב- 1979, אחרי עשרות עיבודים לבמה, למוזיקה ולקולנוע, הפך סטפן זונדהיים את "סוויני טוד" למחזמר, אבל הציבור התקשה לעכל את סיפור נקמתו המדממת של מעצב השיער האובססיבי ובליל הבכורה עזב חצי מהקהל בזמן ההפסקה, מדווח על גועל מוחלט. כל זה נשמע, כמובן, כמו חומר גלם מצוין עבור טים ברטון, במאי שהעיסוק שלו במוות ובמוסיקה אחראי ליצירות מרהיבות כמו "הסיוט שלפני חג המולד" ומרהיבות קצת פחות, כמו "חתונת רפאים".
"סוויני טוד" של ברטון נפתח בסיקוונס ארוך ומחמם לב בו יורד גשם של דם על העיר לונדון. באותה שעה עוגנת בנהר ספינה שעל סיפונה מלח צעיר ומלא אמונה, אנתוני הופ (ג'ימי קמפבל באור) וגבר קודר ומאיים משהו הקורא לעצמו סוויני טוד (ג'וני דפ). שמו האמיתי של טוד הוא בארקר, בנג'מין בארקר, ספר תמים ומצליח
כשהוא מגיע לחנות שמעליה שכנה המספרה שלו הוא מגלה שם את הפשטידות הכי גרועות בלונדון ואת גב' לובט (הלנה בונהם קרטר), שמשלימה עבורו את הסיפור: אשתו שתתה רעל אחרי שהשופט אנס אותה, וביתו התינוקת אומצה על ידי אותו בן בלייעל. טוד ההמום נשבע לנקום בשופט ויוצא להשיב לעצמו את בכורתו כספר הכי טוב בלונדון. בהמשך ממתינים טבח המוני, בתי משוגעים, נישואים כפויים, טעות בזהות והרבה דם ואש ותמרות עשן. הכל, חשוב להזכיר, בשיר ובזמר.
זה טירוף לא למחזר
ליהוקו של דפ לתפקיד מאלץ את ברטון לוותר על הבס-בריטון האופראי, מרעיד העצמות וממטיר האש והגופרית שדורש המחזמר, ולהסתפק בסוויני-פאנק שמעדיף לסנן מבעד לשיניים חשוקות. אבל למרות מגבלות הקול והעובדה שמבטאו האמריקני מבצבץ בכל פעם שהוא מזמר, דפ מצליח ליצור דמות מאיימת ופסיכופתית. למרבה הצער, הפרשנות הזו, המדגישה את האובססיביות של הדמות על פני התשוקה שלה לנקמה, מחלישה ומשטיחה אותה, ואפילו ברגעיה הרגשניים קשה להזדהות עמה.
אלן ריקמן, שכבר גילם נבלים בזמנו, לא מקבל מספיק זמן מסך בכדי לבנות לתלפיות את דמותו המסלידה של השופט טרפין, ומניעיו ואישיותו נותרים עלומים. בניגוד לטיפול המרושל בדמותו של השופט, נוצר הרושם שברטון איננו מסוגל להסיט את המצלמה מפניה של גברת לוביט.
ג'וני דפ. מתכתב עם "המספריים של אדוארד", גם הוא של טים ברטון
הלנה בונהם קרטר, שהוכרזה הן כיוקו של ברטון והן כמוזה שלו, ממלאת כאן את תפקידה היטב. היא מגישה נלי לוביט שברירית, שכמיהתה לנורמליות מעבירה אותה על דעתה. הקול הזעיר שלה מתמודד באומץ עם האתגרים הדיסהרמוניים של זונדהיים, והיא מוסיפה לסרט את הנגיעה האנושית שהוא זקוק לה עד מאוד. שחקני המשנה מוצלחים מחזירים לסרט את אחד האלמנטים שברטון ממעיט לקחת מהמחזה: ההומור.
"סוויני טוד", שאינו מחזמר חביב לכל המשפחה והצפיה בו עלולה לגרום לתחושת בחילה קלה, הוא יצירה ברטונית לחלוטין: העיר המעוצבת למשעי, עד פיסת הזוהמה הדביקה האחרונה, גווני האפור/ שחור/אדום ששולטים בצילום ובתפאורה, הגותיקה המלאכותית במתכוון, איפור הגוויות והשיער המנופח. ג'וני דפ שוב חיוור כסיד, שוב עם אי-ליינר והפעם עם שיער שנגנב הישר מ"כלתו של פרנקנשטיין". שוב הלנה בונהם קרטר, שברוב אהבתו אליה הספיק ברטון ללהק אותה כקופה, מכשפה וגוויה נרקבת. שוב דמות נערה צעירה לבנת שמלה וצהובת שיער (ג'ואנה) הנראית בדיוק כפי שנראתה ווינונה ריידר ב"המספריים של אדוארד" או כריסטינה ריצ'י ב"סליפי הולו".
אכן, יש משהו ממוחזר ב"סוויני טוד", ואלו לא רק גושי הבשר לפשטידות של גברת לוביט. האסטתיקה המוקפדת והכה אופיינית של ברטון יוצרת לרגעים תחושה שבסרט הזה כבר היינו. למרות הביצוע המלוטש ברובו והלוק הכללי הדוחה-אך-
מרהיב, הרגעים היחידים בהם "סוויני טוד" מצליח להיות יותר מעוד סרט של טים ברטון (לא שזה רע כשלעצמו) הם אלו בהם ג'וני דפ אוחז בתער.
יש הרבה כאלו, תודה לאל. כשהוא מושיט את ידו לאחד מלהביו היקרים, זוקף אותו לשמים ואומר את השורה האלמותית "סוף סוף זרועי שלמה שוב", נוצר הדהוד מצמרר ואפילו מרגש לשיתוף הפעולה הראשון של דפ&ברטון, "המספרים של אדוארד". הניגוד המוחלט בין אדוארד התמים, הרגיש, החבוי בעליית הגג שלו, אסירם של להביו המאיימים, לבין סוויני המטורף, בעליית הגג המדממת שלו, שתעריו משחררים אותו מכבלי החוק והמוסר, מעניק מימד נוסף, עמוק יותר, לסרט.
בפרספקטיבה הזו, מיחזורם של האלמנטים ה"ברטוניים" נטען במשמעות נוספת, והיכולת של ברטון להתכתב עם אחת מנקודות הציון החשובות בקריירה שלו ושל דפ, הופכת את "סוויני טוד" להרבה יותר מגרסא למחזמר.
לפנייה לכתב/ת 
