הזכות לירות כחוק
רק שנה אחת נדרשה כדי להגן בחוק על חוואים שמגנים על רכושם. החוק לא יחייך באותה הבנה לקבוצות מוחלשות שנאלצות להגן על חייהן
יכול להיות שאותה תחושה רומנטית מסעירה היא שמניעה את הלובי הקולני שיזם את התיקון לחוק, המציע כי אם בעל רכוש יפגע פגיעה כלשהי בפורץ ומסיג גבול, לא תחול עליו כל אחריות פלילית. סביר יותר להניח שאוזלת היד של המשטרה, שהביאה את חוואי הנגב ובעלי רכוש אחרים בכל רחבי הארץ להרגיש שרכושם הוא הפקר, היא שעומדת מאחורי היוזמה. ואולי יותר מזה - האמונה העמוקה בזכות הקניין, והתחושה שאם מישהו מעז להפר זכות זו, מן הראוי שייענש. ואם הרשויות אינן עושות זאת, למה לא לאפשר זאת לאזרחים?
התחושה הזו, שהמשטרה אינה מצליחה להגן עלינו האזרחים מפני אחרים החומסים את רכושנו ופוגעים בנו בדרכים שונות ומגוונות, משותפת לרבים, ומן הסתם מלווה בתסכול עמוק. אבל מהירות השיא שבה תורגם התסכול הזה להצעת חוק שבתוך שנה כבר אושרה בהליך ראשוני בכנסת, מעוררת תהיות. תהיות על סולם הערכים של החברה החמדנית שבה אנו חיים, שבה פגיעה ברכוש מזעזעת את הציבור ובעיקר את נבחריו, יותר מפגיעה בנפש. זכות הקניין זוכה למגנים קולניים ונמרצים יותר מכפי שאי פעם זכתה הזכות לחיים.
שנה בלבד חלפה מאז הועמד לדין שי דרומי באשמת הריגה של צעיר בדואי שפרץ לחוותו, עד שהתכנס בית המחוקקים לדיון על התיקון מרחיק הלכת הזה לחוק. 20, 30 ואפילו 40 שנה חלפו מאז ארעו המקרים הראשונים שבהם אשה שבעלה התעלל בה שלפה סכין ודקרה אותו למוות, ועד התיקון לחוק שבזכותו אשה כזו תואשם היום בהריגה ולא ברצח. וגם אז היא תהיה צפויה לעד 20 שנות מאסר.
רק שנה אחת נדרשה כדי שעדה של פוליטיקאים, לוביסטים ואנשי תקשורת יתרגמו את הזעזוע המצמרר שהם חשים נוכח פגיעה ברכושם, בפרנסתם, שוד וגזל להצעה מרחיקת לכת, שתאפשר לכל בעל רכוש להוציא להורג גנבים. אבל עשרות שנים חולפות במקומותינו, ונשים, ילדים, קשישים, עובדים זרים ואחרים המשתייכים לקבוצות המוחלשות באוכלוסייה לא זוכים לאותה אמפתיה וגם לא לאותה תכליתיות. כשהם יתקוממו וינסו חלילה להגן על חייהם, החוק לא יחייך אליהם בהבנה.
זכות הקניין מופיעה כבר במסמכים היסטוריים נושנים וחשובים - בהצהרת העצמאות האמריקנית, למשל או בהצהרת זכויות האדם של האו"ם - ובכל זאת, נדרשת מידה לא קטנה של ציניות כדי להעדיף אותה על הזכות לחיים, זכות טבעית ובסיסית ממנה. במקרה הנוכחי נעשה שימוש כפול בציניות הזו: גם כשהחוק המוצע מאפשר למעשה לבעלי רכוש להוציא להורג פורצים וגנבים, וגם כשחוקים-אחים לו אינם מאפשרים זכות דומה למי שנפגע אנושות לא ברכושו אלא בגופו ובנפשו, מי שלא נכסיו נפרצים, אלא גבולותיו הפיזיים. מי שלא הכבשים שהוא מגדל נחמסות אלא זהותו ותחושת הערך העצמי שלו.
אם יתקבל התיקון לחוק, הוא ייצור מציאות שבה יוצעו מירב ההבנה והאמפתיה למי שעשו מעשה משום שחששו שטלוויזיית הפלזמה שלהם בסכנה, אך לא למי שעשו את אותו מעשה, כדי לסלק מחייהם את מי שאיים, הכה, התעלל או אנס אותם. ציניות אמרתי? יותר כמו אוטם שריר הלב.
דפנה לוי, עיתונאית
לפנייה לכתב/ת 
