זה הזמן לקדם את החוק נגד כפיה מינית
אם המכתב בו המתלוננת מודה לנשיא על השנים בהן עבדה לצדו שומט את הקרקע מתחת לטענותיה, הרי שחשוב להזכיר: לא לחינם יש חוקים האוסרים על קיום מערכות יחסים בין מעבידים לעובדים. דפנה לוי מגיבה לעיסקת הטיעון שאושרה היום
בימים ובשבועות הקרובים אני מניחה (וגם מקווה) שאי אפשר יהיה להתעלם ממאמרים שיבקרו את החלטת בג"ץ לאשר את עסקת הטיעון עם משה קצב, ואף יביעו אכזבה וגועל מהאיש, מהסובבים אותו ומכל מה שהוא מייצג. לאור זאת כדאי אולי לנצל את ההזדמנות, ולחזור ולדבר על נושא, שהוא בעיני חשוב לדיון הציבורי יותר מגורלו של אדם אחד, מבחיל ככל שיהיה. נושא שנדחק לשוליים מפאת שפע ההזדמנויות לכעוס ולהתייאש, שמזמנת הפרשה המקוממת הזו. אני מתכוונת לשאלת ה"למה הן לא מתלוננות", או בניסוחים עממיים יותר: 'איך זה שהוא אונס אותה והיא חוזרת'; 'זה לא קורה למי שלא רוצה'; 'היא רצתה את זה לא פחות ממנו'; 'היא מתלוננת כדי להתנקם'.
התהיות והטענות האלה עולות כמעט בכל פעם שקורבן עבירת מין מעזה להתלונן. משום מה, רבים מאתנו עדיין סבורים שאונס הוא רק מקרה שבו זר רב כוח מתקיף את קורבנו חסרת האונים בסמטה אפלה. בפועל, רוב מקרי האונס מבוצעים על ידי אנשים שמוכרים לקורבן - קרובי משפחה, חברים ועמיתים לעבודה, רופאים, מטפלים, מעסיקים ומפקדים.
פסיכולוגים, פסיכיאטרים, סוציולוגים ועובדים סוציאליים מאוחדים בדעתם כי רק אחוז זעיר מן הקורבנות מתלוננים, אחרים (רבות ורבים) מדחיקים את החוויה על מנת לשרוד, או מנסים להמשיך לתפקד כאילו לא התרחשה, משם שאין להם הכוח להתמודד עם מה שבא אחר כך: חשיפה ציבורית, ביקורת, התנהגות רומסנית מצד מערך ההגנה של התוקף (כפי שזכינו לראות גם הפעם), השמצות, חיטוט בלתי רלוונטי בעבר המיני ובחיים האישיים בכלל, וסחבת, המון סחבת, לאורך שנים ארוכות מחייהן.
לא לחינם חוקקו חוקים האוסרים על קיומן של מערכות יחסים בין מעבידים לעובדיהם, בין מפקדים לפקודיהם. אפילו המחוקקים, שמקובל לראות בהם (ולרוב במידה גדולה של צדק) דינוזאורים זקנים ומותשים, הבינו כי מערכות יחסים כאלה, יש סכנה שתהיינה מבוססות על פחד וניצול, על חוסר ברירה, או לכל הפחות על יראה. זה לא הפריע להגנה (אוקיי) לתקשורת (בחייכם) ולבית המשפט (בבקשה תגידו לי שאני טועה!) לראות בעדויות כמו מכתב מאחת המתלוננות לנשיא (החשוד בביצוע עבירות מין) בו היא מודה לו על השנים בהן עבדה לצדו, הוכחה המשמיטה את הקרקע מתחת לטענותיה.
מצבים כמו אלה שתיארו המתלוננות נגד קצב, הם מצבים מצמיתים. אף אחת מאיתנו אינה יכולה לדעת איך הייתה מגיבה לו הייתה מוצאת את עצמה בתוכם. אנחנו רוצות לקוות שהיינו מוצאות יותר כוח לומר לא, יותר נחישות וביטחון עצמי להתנגד, להתקומם, לבעוט, להתלונן מיד, להשמיע קול. אבל הנתונים בשטח מראים אחרת. מרביתנו משתתקות. משתפות פעולה עם התוקף, אבל מפחדות לשתף אחרים במה שעובר עלינו. ומבין אלה שמדברות - למשל עם קווי החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית - פחות מעשרה אחוזים מתלוננות במשטרה.
הנשים השותקות, שלומדות לנתק את עצמן מן המצב הנורא שבו מישהו אונס אותן, עושה שימוש בגופן בניגוד לרצונן וכופה עליהן קרבה מינית, משלמות על כך מחיר כבד ביותר - ראו למשל את סיפוריהן בפורום שוברות שתיקה, מחיר שנדמה להן שאין ברירה אלא לשלם, אם הן רוצות לשמור על מה שהשיגו עד כה בחיים או בקריירה, על המעמד החברתי והשם הטוב שלהן, על מקומן במשפחה. לא כולן, אגב, גדלו במשפחות שלא עודדו אותן להתבטא או לימדו אותן שנשים הן חפצים לשימושם של גברים. גם אלה מאתנו שחונכו לדבר, לצעוק, לעמוד על זכויותינו - לא תמיד מסוגלות לעשות זאת בסיטואציה שבה נפלשים כך גבולותינו האישיים.
ח"כ זהבה גלאון העלתה לאחרונה הצע לחוק שיאסור כפייה מינית (ראו דיון מלומד ופירוט סעיפי ההצעה, בבלוג של המשפטנית אורית קמיר). נדמה לי שהמהלך המבעית האחרון בפרשת קצב צריך לשמש זרז לליבונה וקבלתה של ההצעה, בהקדם.
