איך נראה הבית של אלוהים?
איפה גר אלוהים? כיצד נראה הבית שלו ואיזה בית יציעו לו ילדי הדור הבא, שמושג הבית שלהם התערער כל כך? רוחמה וייס נעה בין הבית האלוהי לדור הבתים המפוצלים
ילדי הבתים המפוצלים
בפרשה הקודמת ניסיתי לברר בעזרתכם ובעזרת חברים, כיצד נגדיר את החטא היסודי, אבי אבות החטאים כולם. היום אני אני מזמינה אתכם, חברי בבית המדרש של הטוקבקים, לעזור לי לברר מושג נוסף (אולי קשור ואולי לא) והוא – הבית. התמונה הראשונה שעולה בדעתי מוצפת ברגשות אשם (והנה, נמצא גם הקשר למושג החטא...). אני חושבת על הילדים שלי המפצלים את חייהם בין 'הבית עם אמא' ל'בית עם אבא', והם לא לבד, רבים מחבריהם חיים בכמה בתים. זה דור שכזה – דור הבתים המפוצלים.
הרבה פעמים אני שואלת את עצמי איך חווים ילדי הדור הזה את חוויית הבית? איזו תמונה קופצת להם לראש כשאומרים להם 'בית'? או, איך מפרש את המושג 'בית' ילד שלא ישן כל לילה באותה מיטה וצריך לזכור עם אלו צעצועים הוא יכול לשחק בכל בית?
על מנת להתבונן על חווית הבית המפוצל צריך להבין מה מציע הבית הלא מפוצל, או בנוסח זהיר ומדוייק יותר - אלו פנטזיות אנו מייחסים לבית הלא מפוצל.
איפה אלוהים גר?
הפרשה שלנו, כמו חלקים קודמים בספר שמות, עוסקת בפרטי הפרטים של בניית המשכן. אחת הפליאות המטורפות של התורה היא שלמרות הבחירה להציג תיאור ארוך ופרטני של בניית המשכן אי אפשר לחלץ מתוך הפסוקים שיחזור מדוייק (ואפילו כמעט מדוייק) של מבנה המשכן. נסו בעצמכם – עקבו אחר המפרט ונסו לשרטט את המבנה – זה לא עובד. היחס בין ריבוי הפרטים לחלקיות התיאור, מוזר ומתסכל ואין לי מושג מה העלה בדעתו מי שהגיש לנו את המפרט הטכני הזה בספר הספרים.
לא רק הפרטים מתסכלים בכפילויות ובחלקיות, גם העיקרון לא ברור. איך קוראים למבנה בו גר אלוהים ולאיזו מטרה הוא משמש? בפרשת ויקהל מכונה ביתו של אלוהים כמעט תמיד 'משכן' אבל יש גם 'אהל מועד' (לה, לב). בתחילת פרשת פקודי נמצא את השם 'משכן העדות' ובפרשת תרומה (כה ח –ט) אנחנו מוצאים בזה אחר זה את השמות 'מקדש' ו'משכן'. וכאמור, לא רק השמות מתחלפים גם הפונקציה משתנה. מן המתואר בפרשה שלנו ניתן להבין כי עיקר תכליתו של המשכן בעבודת הקודש של הכהנים, אולם אם נדפדף פרשה אחת קודם, אל פרשת כי תשא (לג ז-יא), נראה שהמשכן, המכונה 'אהל מועד', הוא מקום ההתוועדות של משה עם האלוהים, מקום של התגלות ולא של עבודת קרבנות עבור העם, ועל כן משה נוטה את המשכן 'מחוץ למחנה הרחק מן המחנה'.
לאחר שנכבוש את הארץ ונתיישב בה ירצה דוד להמיר את יריעות המשכן בבית קבוע וזו תהיה מהפכה דתית-חברתית ארוכה וקשה לביצוע.
אז איפה גר אלוהים? כיצד נראה הבית שלו ואלו פונקציות הוא משמש?
אם אלוהים נראה בעיני רוחנו כמו בן אדם אבל קצת יותר גדול, גם ביתו של אלוהים נבנה בצלמו ובדמותו של ביתנו, וגם הוא – קצת יותר גדול. על כן הנביאים יבנו לאלוהים אהל התוועדות, והכהנים יבנו לו מרכז פולחן קדוש, והמלכים הכובשים יבנו לו נדל"ן.
תנאי המגורים של אלוהי יבנה – נדמה לי שחכמי יבנה לא הרגישו רק כמי שגורשו בעל כורחם מירושלים ומבית המקדש, די מהר הם התחילו לאהוב את הרעיון ואפילו לאמץ לעצמם נרטיב ולפיו הם לא גורשו אלא בחרו לוותר על ירושלים לטובת יבנה ('תן לי את יבנה וחכמיה' – המשפט המפורסם שהם שמו בפיו של רבן יוחנן בן זכאי).
בהתאם לעקרון שביתו של אלוהים תמיד יהיה דומה לתפיסת הביתיות שלנו, אלוהי יבנה עובר מבית המקדש לבית המדרש וכך נולד רעיון ה'מתיבתא דרקיע' – בית המדרש השמימי בו מנהלים אלוהים וחבריו דיונים הזויים משהו ובעיקר אינסופיים, בענייני צרעת (בבא מציעא פו עמוד א).
מנקודת המבט של יבנה, רעיון בית המקדש הופך להיות נלעג ומפחיד גם יחד. 'מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד' (ברכות ח עמוד א) פוסקים חכמי התלמוד. הכי קטן, הכי אינטימי, הכי הלכתי, ולא פחות חשוב – הכי מדומיין ורחוק מהחוויה הנדל"נית. הכי גדול הוא הכי קטן, הכי מפונטז הוא הכי אמיתי - זה הבית שרוצים חז"ל לבנות לעצמם ולאלוהים. זו המסקנה שלהם מחוויות המרידה והחורבן.
נדמה לי שאת המשנה הבאה יש לקרא מתוך מודעות לחרדה וללעג של חז"ל מאופציית בית המקדש:
המוכר מקום לחבירו לבנות לו בית, וכן המקבל מחבירו לבנות לו בית חתונות לבנו ובית אלמנות לבתו (כלומר, מי ששקונה אדמה על מנת לבנות בה בית קטן לאחד מילדיו). בונה ארבע אמות על שש דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר רפת בקר הוא זה... בית קטן שש על שמנה, גדול שמנה על עשר, טרקלין עשר על עשר, רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו (גובהו של הבית צריך להיות כמחצית סכום של האורך והרוחב) ראיה לדבר היכל (את ההוכחה למדידת גובה הבית לומדים מההיכל – מהמקדש שבנה שלמה המלך). רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כבנין ההיכל.
המשנה שלפנינו, העסוקה בסוגיות נדל"ניות של אחוזי בנייה בקרקע, מונה רשימה של מבנים: בית קטן, רפת, טרקלין, ו-היכל. תראו כמה ההיכל האלוהי קרוב לרפת... נדמה לי שזה הדבר העיקרי שחז"ל מבקשים ללמד במשנה זו, שהם מבקשים לומר לנו שכל בית שנבנה לאלוהים יהיה, מבחינה קונספוטאלית, קרוב מדי לרפת.
ובחזרה לילדי הבתים המפוצלים – שנים רבות חשבתי שאסור לדמיין את אלוהים, שזה פשטני, ומסכן אותי בעבודה זרה. עם השנים אני מוותרת לעצמי גם על האיסור הזה. אני אוהבת לדמיין את אלוהים - אז אני מדמיינת אותה – היא תמיד אשה, תמיד חכמה וקצת צינית ותמיד יש לה הומור וספקנות מסוימת בייחס לגברים. את הבית שלה אף פעם לא דמיינתי אבל כשאני חושבת על זה אין לי ספק שהוא צבעוני וקצת פרובוקטיבי - בדיוק כמו הבית שלי (אבל קצת יותר גדול...).
בהקשר הזה בדיוק אני שואלת את עצמי איזה בית יציעו לאלוהים ילדי הדור הבא, הילדים שמושג הבית שלהם התערער כל כך, או לפחות, עבר שינוי יסודי ממושג הבית המוכר לי? האם הם, כמו חכמי יבנה, ירגישו עצובים, חכמים וגאים וייצרו סיפור ולפיו הם בחרו, כמעט לגמרי מרצונם, לוותר על (אשליית) הביטחון של הבית האחד והם וחיים עם אלוהיהם בכמה בתים במקביל? והאם הרבה בתים זה כמו בלי בית? האם אנחנו עתידים לאבד (ואם תרצו – לוותר) גם את המקום הזה?
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות", מחברת הספר 'מתחייבת בנפשי' - קריאות מחויבות בתלמוד ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים
